הישראלי: דוגרי או סתם חסר נימוס?

   הישראלי: דוגרי או סתם חסר נימוס?

   מאת: תמי לנצוט ליבוביץ

מתוך הספר נימוסים בעידן העכשווי - נא לתנהג בהתאם  

בואו נדבר קצת עלינו הישראלים: מבקרים בישראל, בין אם תיירים ובין אם אנשי עסקים, מעירים לעתים תכופות על התנהגותם הבוטה של הישראלים. בוטות זו, שנחשבת בעיני הישראלים כישירות וכנות, נתפסת בעיניהם של אורחים מחו"ל כחוצפה וכחוסר רגישות.

הבוטות הישראלית באה לידי ביטוי:

•    בשאילת שאלות מרובות הפולשות לפרטיות היחידי 
•    במתן תשובות לשאלות שהופנו לאדם אחר
•    בפרץ דיבור שקוטע את דבריו של שותף לשיחה    ועוד, ועוד...

בפי הישראלים מתבטא אקט זה במילה "דוגרי" (دوخري) הלקוחה מערבית ומשמעותה – ישר: התנהגות ישירה, נטולת צביעות וחסרת התחסדות. התפיסה הרווחת במחוזותינו היא כי "לדבר דוגרי" משמעו לומר את האמת לאמיתה – בלי דיפלומטיה או "התייפייפות".

ההתמודדות היום-יומית בישראל עם מציאות ביטחונית ומדינית קשה ומתוחה יוצרת ראיית עולם ריאליסטית, לפיה משחקי סחור - סחור אינם לגיטימיים כאשר המחר מוטל בספק. די לנו במציאות זו של חוסר ודאות וסימני שאלה, ואי לכך, האמת והכנות הם תרופות מנע לחרדה עבור הישראלי המצוי.

גישה ישירה זו נובעת גם מהאספקט האנתרופולוגי של הישראליוּת. מחקרים מראים כי החברה הישראלית מעריכה אינטואיציה יותר מקוגניציה, וכן מחוות בלתי מילוליות על פני דיוקים לשוניים. בחברה זו מקובל מאוד להביע רגשות ולפתח כלפי עמיתים (בעבודה, במילואים, בשכונה וכדומה) קרבה רבה, שדומה במובנים רבים לקרבה שבין בני משפחה. תחושת חום ונוחות זו מאפשרת לכל אדם לומר את אשר על לבו, מבלי לסנן בקפידה את ניסוחיו או לדקדק במילותיו. הדברים נאמרים "תכל'ס", ללא הקדמות וללא סכומי ביניים – ישר ולעניין.

בעשורים האחרונים, עם ההתפתחות הטכנולוגית המואצת ושדרוגן של הרשתות החברתיות והאינטרנט, הולך העולם והופך לכפר גלובלי קטן. חדירת הגלובליות לחברות מקומיות העלתה את רמת המודעות למאפייני חברות לוקאליות מחד גיסא, ולכללי החברה הבינלאומית מאידך גיסא. מודעות זו בולטת בעיקר בעולם העסקים הישראלי, שבו קודי התנהגות בינלאומיים עשויים להיות קריטיים להצלחתם או לכישלונם של עסקים. על אף היווצרותה של תרבות גלובלית חדשה, עדיין לא נס לחו של "הדוגרי הישראלי". עם זאת, אין ספק שישכילו אלה שישמרו את "התכל'ס" לחיי החברה האישיים, בהם לכולם יש מה לומר – ללא סייג.

נימוס או צביעות

בתחילת המאה הקודמת, ובמיוחד לאחר המהפכה הקומוניסטית, הוצג הנוהג כסמל לצביעות ולהתנשאות בורגנית, וכך זכה לקיתונות של בוז ולעג. הזלזול הנ"ל "יובא" לארץ על ידי אנשי העלייה השנייה. האבות המייסדים ייחסו חשיבות רבה יותר לפועלים חרוצים ולנשים המיטיבות לחלוב ולאפות, מאשר לאנשים שהקפידו על נָהֳגֵי אדיבות ועל נימוסי שולחן. המודל שזכה לפופולאריות והשתרש במסורת הישראלית הוא מודל הצבר הדוקרני והמחוספס – אדיש, יהיר, לא אכפתי, זה שמצפצף על כל החוקים, אמיץ וחצוף. כך קיבל הנוהג במקומותינו מוניטין של דבר מיושן וגלותי.

אך גם אצלנו, כמו בכל העולם, החלו המוסכמות להשתנות בעשורים האחרונים. אנו שואפים להיות חלק אינטגרלי מן העולם הגדול, לסחור עם כולם, להשתלב בקונצרנים הגדולים וליהנות משווקים עתירי פוטנציאל. קסם אישי, הופעה מכובדת וכובשת והערכת הסביבה אינם נקנים במחיר של גסות רוח והתעלמות מרגשי הזולת. ההפך הוא הנכון. אם נבחן בתשומת לב את האדם הכריזמטי, זה שנכנס למסיבה והופך למוקד המשיכה של הערב, נגלה את הסוד הפשוט: הוא איננו מתנשא ואיננו מקמץ בהתייחסות חיובית. הוא מבטיח – ומקיים.

ומה יצֵא לי מזה...?

הכרת עקרונות הנימוס והנוהג, וליטוש סגנון, הופעה ותקשורת ישפיעו על כל חייכם, בכל מישור שבו תתקלו. הם יסללו בפניכם את הדרך להצלחה, ובמהרה תגלו שדלתות רבות נפתחות בפניכם בקלות רבה מששיערתם.

רוב הדברים יהיו אולי מוכרים לכם, משום שמקורם בשכל הישר. בעזרת הספר שלפניכם תגלו את העוצמה שבפשטות האנושית. היא בנויה משורה של מרכיבים פשוטים ומעשיים, דרכים קלות יחסית לליטוש הנוכחות וההתנהלות האישית. יש רק לתת עליהם את הדעת ולהקפיד עליהם, להתאמן, לאפשר להם קיום יציב בחיינו ולהפכם לטבע שני.

לכל אחד מאתנו יש דימוי אישי ותדמית. אנו מודעים לרוב מעשינו, אך אנו לוקים גם ב"נקודות עיוורות". קשה להיות מודעים לתגובותינו הלא רצוניות; קשה לשלוט בנטיותינו האופייניות, במחוות הגוף שאנו עושים בלי להרגיש, בתגובות ובמילים שלא תמיד נאמרות בשליטה. זה קורה לכולנו. ולכן חשוב שנבין כי תדמית אישית, נוכחות והתנהגות אינן תכונות מולדות, וכי יש לרכוש אותן באמצעות למידה, הכרת הה גיון העומד מאחורי הנימוס, המודעות ותרגול שיעניקו לכם שליטה, ביטחון ושלמות אישית.

©כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ

מתוך הספר נא להתנהג בהתאם

נימוסים בעידן העכשווי