בלוג
<< לשמור על התקווה דווקא מתוך כאב וחילוקי דעות >>

לדבר אחרת, כדי להישאר עם אחד

מאת תמי לנצוט ליבוביץ | Master of Manners

בין כאב לקול – מתי השתיקה מנומסת יותר מהמילים

יש רגעים שבהם דווקא השתיקה היא צורת הנימוס הגבוהה ביותר. בעצרות, בשידורים, ברחובות – גם כשהלב בוער, יש דרך לדבר. קריאות בוז, מכל צד, אינן מביעות כוח; הן מביעות כאב שאיבד שליטה.

בימים כאלה, כשהמדינה פצועה והלבבות רועדים,בין שמחה, עצב וכאב דווקא השתיקה יכולה להיות מחווה של כבוד – כלפי החטופים, המשפחות,

והעוסקים במסירות יום ולילה להשיב את הבנים והבנות הביתה. אולי בעוד שעות ספורות נראה שוב פנים אהובות, עיניים שנפקחות לאור.

הכרת תודה איננה מעשה פוליטי – היא מעשה אנושי.

אפשר לכאוב, לבקר, להתווכח – ובו בזמן להודות. להודות לא רק לשותפים הזרים המעורבים במאמץ, אלא גם לאנשים שלנו, הישראלים, שפועלים בשקט, במסירות, בתקווה. זו אינה עמדה – זו תרבות.

לדבר אחרת, כדי להישאר עם אחד

אנחנו חיים בימים מעורבים של עצב, כאב, שמחה ואכזבה – ימים של כאב לאומי עמוק ושיח רותח המאיים לקרוע אותנו מבפנים. אובדן אמון, ייאוש, ולעיתים גם אובדן תקווה. ושוב – אנחנו עומדים מול עצמנו: עם לב שבור, נפש פצועה, וגאווה שמסרבת להיכנע.

ובתוך כל הכאוס הזה אנחנו שואלים:

האם נותרה בנו היכולת לדבר אחרת? בנימוס, בכבוד, ובתקווה?

בין אם מדובר בשיחה משפחתית סוערת, ויכוח ברחוב או דיון ברשת – נדמה שהקול שלנו הולך ומתרחק מהקשב.

שהכאב גובר על הנימוס, ושה"דוגרי הישראלי" – זה שכה אהוב עלינו – מאבד לעיתים את שפת הלב.

הדוגרי הישראלי – גאווה לאומית או חוסר טאקט?

אנחנו עם שאוהב לומר את האמת בפנים. מדברים מהר, קוטעים זה את זה, מתלהבים, שואלים שאלות אישיות מדי – הכול מתוך חום. אנחנו “דוגרי”. אמיתיים. לא מתחסדים.

אבל מה שבעינינו הוא כנות, נשמע לעיתים בעיני אחרים כחוצפה, כחוסר רגישות, או כחוסר תרבות.

המילה “דוגרי” מגיעה מערבית – דוח׳רי – שפירושה “ישר”. והישירות הזו נולדה מתוך מציאות של חיים בין מלחמות, אובדן, תקווה ועמידות. אנחנו לא משחקים סחור־סחור – כי המחר תמיד לא בטוח.

אבל בעידן של תקשורת מהירה, דיפלומטיה וגלובליזציה, גם לדוגרי נדרש נימוס.

נימוס איננו צביעות – הוא שפה התחשבות נחישות ואנושיות

שנים רבות נתפס הנימוס בישראל כסמל לגלותיות, להתנשאות. הצבר החדש רצה להיות אמיץ, ישיר, לוחמני – פחות מנומס, יותר “אותנטי”. אך העולם השתנה, וגם אנחנו.

היום ברור שנימוס איננו ויתור על הישראליות – הוא ביטוי בוגר שלה. נימוס איננו חולשה; הוא כוח של חברה שיודעת להקשיב גם כשהיא לא מסכימה. אפשר להישאר דוגרי – אבל לבחור לומר את האמת בעדינות, בכבוד, ובמבט שמבין שיש מישהו בצד השני.

בין הדוגרי לנימוס – הדרך השלישית

בין הדוגרי לבין הנימוס, בין הכאב לתקווה – יש דרך שלישית. דרך שמבוססת על כבוד, על הקשבה, על נשימה לפני תגובה. נימוס אמיתי איננו רק צורת דיבור; הוא בחירה יומיומית של התנהגות, של גישה, של אכפתיות.

והוא נבנה מהדברים הקטנים:

• מהטון שבו אנחנו עונים,
• מהיכולת להקשיב בלי לקטוע,
• מהחיוך שנשאר גם כשאנחנו עייפים.
• זו לא תמימות – זו אחריות.
• והיא מתחילה בכל אחד מאיתנו.

זריעת התקווה מתחילה היום

אם נלמד לדבר שוב בשפה של כבוד, נימוס ותקווה –לא רק שנחזיר לעצמנו את התרבות שאיבדנו, נחזיר גם את עצמנו לעצמנו.

כי תקווה איננה מילה וגם לא סיסמה  היא הדרך שבה אנחנו מדברים זה עם זה, גם כשכואב.

והיום, כשהלב מתמלא תקווה זהירה לקראת שחר חדש – זה הזמן לבחור איך ייראה היום של מחר. כי שם טמונה הסכנה – אבל גם האפשרות לריפוי.

בואו נחייך קצת יותר – למרות הכאב, נקשיב קצת יותר – גם למי שחושב אחרת,ננסה להבין ואולי אפילו לפרגן  ונדבר – לא כדי לנצח, אלא כדי להבין.

כי דווקא עכשיו, דווקא בימים הקשים ביותר,  נזרעת התקווה הישראלית החדשה.

©כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ