יין ונימוסים - המדריך הקצר

נימוסים סביב כוס היין

תמי לנצוט ליבוביץ ,

למדריך המלא על תרבות היין, בכתבה מפורטת מתוך הספר 'שפת העסקים הבינלאומית' מאת תמי לנצוט ליבוביץ: http://www.tll.co.il/?lang=il&category=articles&subcat=205&pageart=368

כל מה שקשור ביין הפך זה מכבר לתרבות בינלאומית ולנושא שיחה פופולארי. הנה טעימה ממושגי היסוד, המסורות, הנוהגים והאנקדוטות הקשורים בתרבות עתיקה זו.

נוהגים מודרניים עם שורשים היסטוריים

ביוון העתיקה מקובל היה לשתות את היין בקערה גדולה, שעברה מאיש לאיש. כשפרצה מגיפת הדבר, התחילו לשתות יין בכוסות אישיות. נוהג נפוץ נוסף ופחות מרנין היה להרעיל אנשים באמצעות יין מורעל והוא

שהתחיל את מנהג השקת הכוסות של ימינו.

כך היה: הכוסות אז היו רחבות ושטוחות, וההשקה החזקה גרמה למעבר יין בין הכוסות. הערבוב בין היין של האורח ושל המארח עשה את שניהם סמוכים ובטוחים כי האחד אינו מנסה להרעיל את האחר.

גם הברכה "לחיים", מקורה בתקופה בה פחדו מהרעלה במהלך שתיית יין.

כוסות יין - גביעי יין

כוס יין טובה צריכה להיות שקופה וצלולה, עשויה זכוכית עדינה ועתירת נפח.

יין לבן: רגלית ארוכה, נפח כוס קטן יותר.שטח פנים קטן יותר.

יין אדום: נפח כוס גדול יותר, קוטר גדול יותר.שטח פנים גדול יותר.

שמפניה: כוס השמפניה המוכרת (רחבה ופתוחה) נולדה בחצרה של מרי אנטואנט, חצר למודת משתאות והוללות. בעלה של מרי אנטואנט ביקש לעצב כוס בצורת שדה השמאלי של אשתו והשאר – היסטוריה.

כיום נהוג לשתות שמפניה בכוס גבוהה וארוכה דמוית חליל, הנקראת "טוליפ" או "פלוט", ואשר משמרת טוב יותר את הבועות של השמפניה.

אחיזת הכוס

יין לבן, אדום ושמפניה - אוחזים תמיד ברגלית ולא בגביע עצמו. ישנה טכניקה חדשה, שמאפשרת הנפה קלה יותר, לפיה אוחזים ברגלית, כאשר הזרת תומכת באחורי הרגלית, אף פעם לא מניפים את הזרת

למעלה תוך כדי שתייה.

קוניאק/ברנדי - אוחזים את הכוס כאשר כף היד מלפפת את הגביע ומחממת את המשקה.

כיום השתנו הכוסות ויש גביע שונה. לכתבה על הקוניאק

מזיגת יין והגשת יין

תמיד מגישים מהקל אל הכבד, מהיבש אל המתוק, ולכן, מהלבן אל האדום - לעולם לא להיפך.

מוזגים יין בכמות שבין חצי כוס לשלושת רבעי הכוס. כמות זו היא בדרך כלל כחמישית מבקבוק יין רגיל.(בחישוב כמות היין לאורח מחשבים בקשוק ל5 סועדים)

יין אדום מוזגים עד לגובה הכוס במקום הרחב ביותר.

טעימת יין

תהליך טעימת היין מורכב מהתבוננות (צבע, סמיכות), הרחה (ארומה, בוקה) וטעימה. המארח תמיד אחראי על בחירת היין ועל טעימת היין.

המארח והיין

• המארח הוא האחראי על בחירת היין.

• המארח בוחן את תווית היין, ובכלל זה, שם היין, היקב ושנת הבציר.

• המארח טועם את היין ראשון.

• המארח מאשר את היין בניעת ראש.

• המארח דואג שיימזג יין לכל אורח די הצורך.

• המארח נותן הוראה למלצרים לפתוח בקבוקים באופן שוטף.

שילוב יין ומזון - נימוסים משתנים עם הזמן.

בעבר, נהוג היה לשתות יין לבן עם בשר לבן - דגים, עוף ועגל. יין אדום שתו עם בשר אדום.

מבחינת אנינות הטעם, זו אכן הדרך הנכונה לשלב יין ואוכל, אולם כיום הנוהג הבינלאומי השתנה וכל אחד רשאי לדבוק ביין המועדף עליו, ללא קשר למזון.

לבחירת יין במסעדה, ניתן ומומלץ להיעזר בסומלייה (מלצר היינות).

התמודדות עם אורחים "בעייתיים"

אורח, אשר אינו שותה אלכוהול, לא צריך לעשות מזה עניין ולהכריז הכרזות. עליו לתת למארח למזוג לו יין ולהרים כוסית עם כולם.

גם במסיבת קוקטיל פרטי, מי שאינו שותה וכמובן זו זכותו המלאה, אך מן הנימוס, יש לאחוז כוס משקה בזמן האירוע, להשיק כוסות כנהוג וכל זאת מבלי לשתות (או לשתות משקה קל ובהיר...) ולא להיות חריג , ולמצוא את עצמך מסביר לכל אחד מדוע אינך שותה.

מארח שמזהה אורח ששתה יותר מדי, צריך להיחלץ לעזרתו, למנוע ממנו להמשיך לשתות אלכוהול, להכין לו קפה וכולי, אם האורח השתכר לגמרי, המארח צריך לדאוג שמישהו ייקח אותו הביתה או להזמין לו מונית, זאת על מנת למנוע מהאורח להביך את עצמו.

יין ומתנות

בניגוד למקובל, אין זה מנומס להביא יין כאשר מוזמנים לארוחת ערב. יש לזכור שהמארח כבר בחר יין שיתאים לארוחה.הנוהג הוא, שמארח שקיבל יין חייב להודות ולפתוח אותו בזמן הארוחה.

שני כללים מנומסים בנושא:

1. אם ברצונו להביא יין כדאי לתאם זאת מראש עם המארחים, מה שדורש שנביא אותו בטמפרטורה הנכונה.

2. ניתן להביא יין כמתנה למארח שמכיר ואוהב יינות מיוחדים ואיכותיים,בתוספת משפט קצר המתלווה להגשת היין " זה לא לאורחים, זה בשבילך".

נימוסים סביב כוסות היין