טלפון: 03-6913545


סיביליטי בדרכים

סיביליטי בדרכים

מה בין נימוס לאלימות בכבישים?
תמי לנצוט ליבוביץ  CIP
 

האם קרה לכם שבבוקר נכנסתם למכונית ומצאתם את עצמכם מדלגים בין תחנות הרדיו, בודקים את יומן הפגישות, מדברים בטלפון, מתגלחים ומתאפרות, ובקיצור, עושים הכול חוץ מלהתרכז בנהיגה?

האם זכור לכם שניסיתם להשתלב בנתיב התנועה במשך דקות ארוכות, אך הסתבר לכם שהפכתם לבלתי נראים (כי איש "לא ראה" אתכם)?

בוודאי שכן! הרי גם אתם נהגים שחיים במציאות ישראלית שכולנו מכירים: פקקים אינסופיים, הצופרים ללא הרף (וללא תועלת), אחד נדבק לפגוש של השני, חותכים מימין ומשמאל, ובמילים אחרות, הופכים את הכבישים לשדה קרב של ממש.

כל יום מתרחשות תאונות דרכים, כל יום נפצעים אנשים ואחרים נהרגים. אולי התחלנו להתרגל להרג בכבישים, ואנו משייכים לנהוג במחשבה ש"לי זה לא יקרה".

הכביש הוא הראי האמיתי 

אם ננסה לבחון מה עומד מאחורי הנהג הישראלי, נמצא תופעות מוזרות. חברה טובה שלי שיתפה אותי לא מזמן בסיפור הבא: "הבוס שלי", היא נהגה תמיד לומר, "הוא ג'נטלמן מושלם. עם הלבוש שמונח עליו היטב, פותח את הדלת בפני אישה, לא נדחף ותמיד מגלה רצון טוב. ממש לא להאמין". ההפתעה תפסה אותה כאשר הצטרפה אליו לנסיעה לצפון במסגרת העבודה.

"הייתי בשוֹק", היא סיפרה לי, "איך שיצאנו מתל-אביב ועלינו על איילון, גיליתי פתאום בן אדם אחר לגמרי! הוא כמו שכח את כל ההתנהגות היפה שלו. הוא צפר כל הזמן למי שנסע לאט יותר ולא הפסיק לעקוף בפראות. אני כבר לא מדברת על הנהגת המסכנה שאותתה לו שהיא רוצה להשתלב בנתיב שלו. הוא כמעט מעך את החיפושית שלה עם הוולבו שלו. כבר עברו שלושה ימים ועוד לא נרגעתי. עכשיו אני כבר לא יודעת מיהו הבוס שלי: הג'נטלמן מהמשרד או פרא אדם מהכביש?!"

ישוב בתוך הבונקר שלו, מפואר וחדיש, הנהג חש מוגן. הוא יודע (גם אם אינו מודע לכך) שלא כמו במקום ציבורי אחר, איש לא יכול לראות את פניו ולזהות אותו, במיוחד אם צייד את הג'יפ האופנתי שלו בחלונות אטומים.

לפני שהוא יצא מהמשרד הוא זכר עוד משהו. הוא דיבר בנימוס ודאג להתאים את סגנון הלבוש שלו לסוג האירוע, הוא לא צעק בטלפון, ובקיצור, הקפיד על התנהגות הסיביליטי, האדיבה והמתחשבת, שנדרשת היום בעולם העסקים. אך ברגע שהוא נכנס לאוטו, כל זה הסתבר כבלוף אחד גדול, לא יותר ממסכה לצורך אישוש המעמד החברתי: הוא משליך פסולת מן החלון, עוצר כדי להעביר ביקורת על נהג אחר, מדבר בטלפון בלי להבחין לאן הוא נוסע בדיוק. על פי הנהיגה שלו אין לטעות: גם אם בקבלת פנים רשמית איש לא ימצא בו פגם, הרי דווקא מי שנוסע אחריו, בלי להכיר אותו, יידע היטב מיהו אותו האדם.

ומה ההסבר?

ובכן, אנשי עסקים מכובדים, שמתפקדים למופת במשרד ובנסיבות חברתיות, הופכים ל"חיות" על הכביש. יתרה מזאת, רוב הנהגים שנוהגים בדרך בריונית ופרועה הם אנשים רציונאליים ומתחשבים הרבה יותר כשהם אינם בתוך המכונית. מה גורם לשינוי הזה?

אינני פסיכולוגית ואיני מתיימרת להציע סיבות מדעיות, אך ישנן מספר תיאוריות הבאות מעולם הסיביליטי, הנימוס והנוהג, שמסבירות את התופעה:

הראשונה שׂמה דגש על נהיגה גברית. היא גורסת שמתוך רצון להשתלב בעסקים ובחברה הגבוה, המאצ'ו הישראלי למד משהו בשנים האחרונות. הוא סיגל לעצמו את נוהגי הסיביליטי, הנימוס והנוהג, ובסביבת העבודה ניתן לחוש כי הגבר הישראלי ליטש את הופעתו, את התנהגותו ואת סגנון הדיבור שלו.

אולם כשאותו גבר נכנס למכונית, הוא חוזר למחלות הילדות. הוא שוכח את מה שלמד והופך שוב אותו ילד חצוף של פעם. זאת ההזדמנות שלו להתפרק, להפגין שרירים, ללמד את כל העולם מי יותר חזק…

הגרסה השנייה מתאימה גם לגברים וגם לנשים, והיא טוענת שבחיינו תחת גזרות, מיסים, חוקים, מחויבויות וכדומה, הכביש מספק מקום פורקן. התחושה שהחיים כל הזמן מגבילים אותנו נותנת לנו לגיטימציה להתפרק מהעצבים ומהמרירות שצברנו, ולעשות ככל העולה על רוחנו כשאנו יושבים ליד ההגה.

לכולנו ברור שנושא הבטיחות בדרכים הינו אחד הנושאים החשובים ביותר בשל מצבו הירוד, שהולך ומחמיר. כולם מדברים על כך שחייבים לעשות משהו, ובהקדם האפשרי.

כשאני מאותתת כדי לעבור מסלול ולפנות, אך הנהג לידי עושה את עצמו כאילו אינו רואה אותי, התנהגותו מקבילה לכל התעלמות חסרת נימוס אחרת, כמו לא לומר שלום לשכן בחדר המדרגות, כמו להתעלם מן התור או להיכנס למעלית כרוח סערה "בלי לשים לב" שעוד מישהו המתין שם קודם לכן.

כל אחד מאתנו צריך להרגיל את עצמו "לחשוב סיביליטי", כלומר, לדבוק בכללי ההתנהגות שמתבססים על התחשבות בזולת (ובעצמנו). הדבר נכון גם בכבישים. אף אחד מאתנו לא אוהב שצופרים לו, שדוחקים אותו מהנתיב, שמקללים אותו, ובכל זאת, כולם ממשיכים לעשות זאת. אם נעצור שנייה אחת לפני שהקללה נפלטת מהפה, נשים את עצמנו במקום הנהג האחר (וכך נגלה הזדהות איתו): "מה בעצם האיש הזה עשה? קורה שטועים", וניתן לו להמשיך בדרכו ללא הפרעה, הכול יסתיים מהר יותר ובצורה נעימה יותר, גם מבחינת הרגשתנו הפנימית. זה יחסוך עצבים ורוגז גם מאתנו.

עלינו להרגיל את עצמנו למחוות נימוס בנהיגה. ניתן לנהגים להשתלב בתנועה, ניתן לנהג שלפנינו להשלים את החניה מבלי להיצמד אליו ולצפצף ברוגז, וכמובן, אם עושים לנו מחווה כלשהי - נודה בחיוך, בנפנוף יד, בתנועת ראש. מי שדואג ליצור לעצמו תדמית של סיביליטי בחיי היום-יום, בחברה ובעסקים, אל לו להזניח את הסיביליטי על הכביש. במרכזה, כמו בסיביליטי בחיים, עומד האיפוק והרגישות לזולת. וזה אומר, לתת זכות קדימה גם כשאין החוק מחייב זאת, לשמור מרחק, להיות ערני לבקשת נהג אחר וכדומה.

הדבר השני הוא האיפוק. סיביליטי, זהו העונג של להרגיש טוב אחרי. אם אני נותנת לעבור לנהג שרוצה להשתלב בנתיב שלי, והוא מאותת לי בתודה, הדבר ייתן לי להרגיש טוב יותר, אף על פי שהתעכבתי לשנייה. אם עצרתי במעבר חצייה והנחתי להולכי רגל לעבור, בלי לדחוק בהם וכמעט לעלות עליהם ולא צפרתי – הדבר יעניק לי בטחון ושלווה. אני יכולה לוותר על כמה דקות למען מישהו אחר, אך גם למען עצמי. כך, כולנו נגיע הביתה בשלום.

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ