בלוג
<< 'הישראלי המכוער' - האומנם? >>

הישראלי המכוער - האמנם?

תמי לנצוט ליבוביץ

תאריך: 15 במרץ 2015

פרשת השוקולד שנחתה עלינו בערך במהירות בה הנוסעת המדוברת קפצה על הדייל, שופכת אור דווקא על תופעה אחרת. התופעה היא כמובן עונת הפפארצי החדשה ששטפה את מחוזותינו. הרי כל אדם עם סמארטפון (בערך כולנו!) הוא מזמן כתב, צלם, שדרן חובב שיכול לתעד כל סיטואציה. מצד אחד, הכוח לתעד הוא מדהים במספר רבדים, האינטרנט מספק כוח להמונים לצד יכולת לחשוף בקלות אלימות, שחיתות, יחס בלתי הולם ועוד תופעות בריוניות שאנחנו נתקלים בהם באופן יומיומי. המרוץ למסכי הטלוויזיה הפך את כולנו לציידים, ציידי תמונות וסיטואציות לתיעוד. ללחוץ על "הדק" המצלמה/סמארטפון הוא כבר מזמן אקט אינסטינקטיבי. צילומים בלעדיים של "הישראלי המכוער" וודאי אינם מוסיפים אלגנטיות ויופי לפיד היומי שלנו, אך יש בעייתיות נוספת מעבר לכך עליה הייתי רוצה להצביע.

אותה התנהגות מכוערת שזיכתה אותנו בתואר שהענקנו לעצמנו בעצם - "הישראלי המכוער", הינה התנהלות לא נכונה בחברה,שאצלנו בארץ, הפכה לגיטימית. הידעתם? בכתבות בינלאומיות, זוכים דווקא האמריקאים לתואר המפוקפק של התייר הבעייתי ביותר בעולם. ברוב הרשימות אנחנו אפילו לא מוזכרים!

זה עוד חיזוק שמראה לנו שלא מדובר פה בטבע האדם, אלא בהתנהגות קלוקלת של אינדיבידואלים שהפכה להיות מקובלת בחברה. איך אפשר להסביר את זה? ככל שנחשפנו עם השנים לאנשים שמקבלים את רצונם ומאוויהם לאחר צעקות במשרדים ממשלתיים, איומים על אנשי שירות, בריונות המסייעת בהתקדמות בעבודה ובעסקים ויותר מכל, כאשר שוב ושוב אנחנו מבינים שאין כל אכיפה לגבי התנהגות כזו ואף אחד לא נושא בתוצאות, ההתנהגות האלימה הופכת להיות לגיטימית ו"להפעיל שריר" נתפס לפעמים כאקט של אין ברירה.

לצד זאת מתעורר "אפקט הפיגמליון". ברגע שאנחנו רגילים להיות מכונים על ידי התקשורת בשם התואר הלא-מחמיא, הישראלי המכוער, אנחנו גם ניגרר להתנהגות שלילית בהתאם ונצדיק אותו בשם "הטבע שלנו". האם באמת הישראלי כזה אדם מכוער ואלים, שלא יודע להתנהג באויר, ביבשה ובבתי החולים או האם זה שילוב של צמד הגורמים הללו?

כמי שטסה הרבה, כמי שלא פעם נמצאת בבתי מלון בארץ ובעולם וכמי שעבדה הרבה שנים בהתנדבות בחדר ניתוח בבית חולים מרכזי בארץ, כואב לי לראות ולשמוע את המתקפה הקשה על ״ הישראלי המכוער״ כביכול. ברור שקל לקפוץ ולהאשים את הנוסעים, הרי ברור מעל לכל צל של ספק שהם טעו, פגעו והשתוללו. חלילה, איני מצדיקה אותם ואת התנהגותם הברברית על המטוס.

עם זאת, העיסוק שלי לאורך השנים והתשוקה שלי היא תמיד - אנשים. אני באמת ובתמים מאמינה שבאנשים יש גם המון טוב, אפילו באותם מתפרעים ומשתוללים, ולכן אני חייבת להביט על המצב בנקודת מבט רחבה.

הצטרפו אליי לעוד זווית מתוך שלושת הדוגמאות המדוברות ביותר לאחרונה בתקשורת:

כאמור, טיסת השוקולד בישראייר - הקבוצה המתועדת שללא כל צל של ספק עברה כל גבול וקו אדום של התנהגות פומבית, עלתה לטיסה עם כמות אלכוהול גבוהה בדם.

פה מתחילה האחריות של חברת התעופה וצוות המטוס גם על שאר הנוסעים במטוס. שאר הנוסעים התמימים נאלצו לסבול ויכוחים, צרחות, קללות ושאר ירקות בדרכם לחופשה שאמורה להיות חוויה מהנה ומרגיעה. צוות המטוס ספג התעללות מילולית מהנוסעים אך מוטב היה אם הדייל היה מגיב בטיפול ונטרול הסיטואציה מאשר מענה עז שעודד את השתלשלות האירועים, התנצחות שהפכה לבלגן גדול וכעור.

לטובת כלל המשתתפים באירוע בעל כורחם - הצוות, שאר הנוסעים ואפילו המתפרעים, הצוות היה צריך להיות עירני יותר ולנקוט באחת מהאפשרויות הללו -  לא לעלות אותם על הטיסה כלל או להורידם מהטיסה, הרי נוהל הטיסה הבינלאומי מאפשר לטייס לקחת אחריות ולהנחית את הטיסה לאחר התפרעות.

בחודשים האחרונים, מספר מקרים התפרסמו בארה"ב לאחר שטייס החליט לנחות בעקבות תגרות באוויר. המריבות היו לא עקרוניות -  מספר נוסעים שרצו להישען אחורה בכיסא המטוס שלהם ונתקלו בהתנגדויות מצד הנוסע שמאחוריהם. לכאורה, נשמע ויכוח סתמי, אך הוא נגרר לאלימות מספר פעמים. חברות התעופה כלל לא הפעילו שיקול דעת אלא מיד הנחיתו את המטוס בשדה התעופה הקרוב ביותר, פינו את הנוסעים הבעייתים מהטיסה, קנסו אותם והמשיכו בדרכם. הדיילים לא השתתפו בויכוח אלא טיפלו בנוסעים לפי הנוהל ללא היסוס.

המקרה השני הוא הסיפור המתועד מתוך בית המלון באילת. אי הבנה שהפכה למפלצת ולא רק בגלל תגובתו של הלקוח, אלא בגלל הטיפול הלקוי של המאבטח. האוטו חנה בחניית נכים והנהג סירב להתפנות, במקום להיגרר למריבה היסטרית שבעקבותייה השפילו את אורח המלון ואישתו ההרה, הויכוח הפך להחלפת מהלומות והמאבטח נפגע. הפתרון הנכון היה לקרוא למשטרה ולתת לכוחות הביטחון לאכוף את החוק. נותני השרות הפכו למחנכים, וזה בטח לא חיובי עבור האורחים שדורשים וצריכים טיפול הולם, סבלני ומסודר. מרוב שנותני השירות נחשפים לישראלי המכוער, היפה או הסביר, באופן יומיומי, הסבילות שלהם והרצון לפתור ולמנוע התלהמות, פוחת. גם פה, ללא עוררין, שני הצדדים טעו.

ההתפרעות בבית החולים, כמו שנתקלנו בצילומיםן של המשפחה המתפרעת בשבוע שעבר, היא נושא כאוב החוזר על עצמו לצערי. מתוך עבודתי בבית חולים לאורך שנים רבות, אני יכולה לומר שהדבר החשוב ביותר עבור המשפחה הממתינה היא יחס ותשומת לב. יש תמיד דרך למנוע התפרצות שכזו, במיוחד שהצוות צריך להיות מאומן ומיומן בנושא. אם היו מעדכנים את המשפחה לאורך שלבי האירוע, תוך כדי הטיפול באדם היקר להם ומובילים אותם לאט לאט לסוף המר, התהליך הוא הדרגתי ולא יוצר פיצוץ. כל אדם מגיב לבשורה קשה בצורה אחרת ולא ניתן לחזות דברים כאלה מראש פעמים רבות. עם זאת, הסיכויים להתפרצות פוחתים בצורה משמעותית אצל בן-משפחה בחדר המיון שהצוות מלווה ומעדכן אותו לאורך התהליך. שלבי התהליך הם פשוטים יחסית – מעניקים למשפחה יחס, מזהים אותם בשמם מספר פעמים, מקשיבים לתגובות המידיות והרגשיות, מסבירים את המתרחש וכו'. הצוות הרפואי כלל אינו אשם - בעלי המקצוע והצוותים הרפואיים שרויים בבעיה של חוסר ידיים עובדות, שעות עבודה ארוכות ומתישות ועייפות החומר. למעשה, באירופה ובארה"ב יש אנשי צוות שכל תפקידם הוא להיות "מתאם" בין המשפחה למצב האידיאלי הוא בו אנחנו מצליחים לאזן בין צרכי החולה ומשפחתו לבין התנהלות תקינה של הצוות הרפואי. אין שום הצדקה לאלימות ולא תהיה, אך חייבים להבין ששני הצדדים אחראים למהומה וגם בתהליך רפואי יש הליך טיפול במשפחה שנזנח פעמים רבות.

חשוב לזכור כשאנו צופים בסרטונים ומתעדים מצבים שכאלה, שאותם מתפרעים כבר נענשו בהלבנת פניהם בציבור וחלקם אף ביותר מכך. גורם ההרתעה הוא גורם משמעותי וחשוב - כאשר המצלמה מסריטה, אין ספק שאנשי ביטחון ושירות חושבים פעמיים. בעבר, העיתונאים היו כלבי השמירה של הדמוקרטיה, כיום, אנחנו שומרי הראש של הציבור ולכוח של ההקלטות האלו לשמירה על חופש והתנהלות תקינה, אין גבול, וטוב שכך. ד

אני מציעה שלצד תיעוד מקרי קיצון שליליים, אפשר וכדאי לתעד גם סיפורים חיוביים לגבי מעשים חיוביים, מסרים שיאזנו גם את השלילי והעגום שמתרחש מסביבנו. בנימה זו, שיהיה לכולנו שבוע נפלא, עמוס מעשים טובים וחיוכים אמייתיים!

©כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ