בלוג
<< גלנט, בכירת רמטכ"ל וראיון עבודה >>

מה למסמך גלנט ולבחירת הרמטכ"ל ולטכניקת ראיון עבודה בכיר
תמי לנצוט ליבוביץ

לאחרונה אנו נמצאים בתקופה סוערת מבחינות רבות, שערוריות מדיניות, ביטחוניות. דעת העולם נגדנו, עומס החום הכבד מכה בלי הרף, התאונות על הכבישים ביבשה, באוויר ובים פוקדות אותנו בצרורות, אנו לא מספיקים להתאושש והינה ועדת טירקל חודרת לביתנו על מרקע הטלוויזיה בשידורים ישירים שבהם אנו צופים במנהיגנו המתפתלים על כיסאותיהם ומנסים להסיר, להתנער ולזרוק אחריות מאירועי המשט מאחד לשני בצורה מאוד מנומסת, וכאילו שזה לא מספיק לנו מכניסים אותנו בעל כורחנו לשערורייה נוספת, מיותרת, שכדאי היה שלא תגיע לאוזנינו. מצב שהפך לפרשה, מכוערת, צהובה ומיותרת. פרשה שהפכה לסערה, שהייתה צריכה להתנהל ולהיפתר בשטחה הביתי, ואני מתכוונת לבחירת הרמטכ"ל הבא… סערה שכמו פרשיות אחרות לאחרונה, זכתה למקום בראש מהדורת החדשות ולכותרות ענק ושלא כמותן – היא ממש מיותרת.
מסמך גלנט. קיומו לכאורה או שלא לכאורה, הדלפתו, קיים או לא, נושא שאמור להיפתר להיחקר על ידי הצדדים הנוגעים בדבר. לא לשם אני מכוונת, חשוב לי להבהיר ולהזכיר נקודה אחת משמעותית: רמטכ"ל בדיוק כמו מנכ"ל חברה, מפנה את כסאו בתום קדנציה, הסכם, חוזה או מכל סיבה אחרת. ה"בוס" מבצע את ההחלטה הסופית לאחר תהליך בחירה של המחליף, במקרה של חילופי הרמטכ"ל, ההחלטה על המינוי מוטלת כחוק על שר הביטחון, כך על פי הנוהל שנקבע בחוקי המדינה. שר הביטחון הוא "הבוס" לצורך העניין, ממנו נדרש לראיין ולבחור את המנכ"ל החדש, עמו צריך הוא יהיה לעבוד ביום יום תוך אמון מלא ובשיתוף פעולה.
חישבו על זה – האם יש לשתף את הציבור כולו בתהליך בחירת מנכ"ל של חברה כזה או אחר? (מלבד אם היא רכוש הציבור) האם פעולה כזאת צריכה להיות מלווה בקמפיין בחירות המוני? האם יש לנו בכלל מקום להביע את דעתנו ולקחת חלק בהחלטה? אז נכון שמדובר בסוגיה ציבורית הרת גורל, אבל רמטכ"ל הוא מינוי שהאמון עליו הוא שר הביטחון. בעל תפקיד נבחר. את בחירת הרמטכ"ל – תפקיד בטחוני, מקצועי וצבאי, עלינו להשאיר בידי השר האחראי, כמו גם על שרשרת הדרגים הצבאית.
החלק השני עליו אמון שר הביטחון לדאוג לתקופת חפיפה על מנת שלא לפגוע בניהול וברצף הפעילות המקצועית, הביטחונית השוטפת של מערכת הביטחון. כניסה חלקה של ממלא מקום, דורשת כמובן פרק זמן מסוים, למידה, הטמעה והערכות.
אבל לצערנו, תקינות לחוד ומציאות לחוד. האירועים האחרונים רק חשפו והעלו על פני השטח את חסרונות המערכת הצבאית והפוליטית. מאז ומתמיד, פרגון, כבוד ובגרות לא היה הצד החזק של המנהיגות הצבאית. דוגמאות לכך ניתן למצוא כבר בשנות השמונים בהפצת שמועות קודם למינויו של דן שומרות ז"ל, דרך מיני הערות עוקצניות וילדותיות כששיאן בנאום הנחשים של בוגי יעלון בפרישתו, נאום שאף חזר על עצמו "בשידור חוזר" גם עכשיו.
המאבקים בהם אנו "נאלצים" לחזות היום, אינם אלא מאבקי כוח ילדותיים מהם אף אחד אינו יוצא נשכר, בטח שלא אנחנו.
חייבים להתייחס למצב זה בדיוק כמו שהקוד – שפת העסקים הבינלאומית, מכתיבה תהליך הראיונות של הבכירים, כי מתוך חמש אפשרויות מקצועיות רמות, חייב להיבחר רק אחד.
הגיע הזמן להעריך את עצם הגעתם של הבכירים לראיון עצמו, להוביל את התהליך בכבוד והגינות, להבין, לכבד ובסופו של כל מרוץ לברך את הנבחר מכל הלב להצלחה ואפילו להציע כל עזרה מקצועית אפשרית.
 

                                                                                            כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ