שאל את תמי
קטלוג ספרים
כתבות וידאו
מאמרים חדשים / בלוגמנומסת במצב טוב? מדינת ישראל
תמי לנצוט ליבוביץ
למרות שאנחנו טובים מאוד בלהיות ציניים, הבה נניח לרגע לציניות ונשים אותה בצד. ביום העצמאות הקרוב תציין מדינת ישראל שישים ושלוש שנים לקיומה. יום העצמאות הוא זמן נפלא לחשבון נפש לאומי ולמבט על ההישגים. זמן קצר (ויהיו שיאמרו שקצר מדי), אחרי יום הזיכרון, יום שמעלה יחד עם כל הכאב, גם רגשות גאווה ואיחוד, מגיע היום השמח הזה (וגם על זה בוודאי יחלקו הציניים), בו אנו בהחלט יכולים להודות שיש לנו הישגים. והרבה. תראו אותנו. מדינה צעירה יחסית שידועה בטובי המוחות שבה. יהיה זה התחום הטכנולוגי, המחקר, האקדמיה, התקשורת, בכולם יש לנו נציגות בקנה מידה בינלאומי. אלא שחזקים ומוכשרים ככל שנהיה, זה עדיין לא מספיק. לצערי יש תחום אחד מרכזי שבו לא רק שאני נכשלים (ונחשלים), דומה שזה רק הולך ומחמיר. אני חייבת להודות שהעתיד שלנו מדאיג, ובמקרה הזה אני לא מתכוונת לעתיד הביטחוני, אלא למשהו שנמצא לגמרי בידיים שלנו. משהו בתרבות הנימוס והתקשורת הבינאישית שלנו לא מתנהל כראוי.
מדינת ישראל היא אולי מדינה צעירה יחסית, אבל אין כל ספק שמצופה ממנה להתנהג כבוגרת. האבסורד הוא שפעם היא דווקא כן התנהגה ככזו. חינוך וכבוד היו ערכים מובילים ולא מונח ארכאי. והיום? היום לצערי יש לנו בעיקר במה להתבייש. ראו למשל כיצד הכבוד, הפרגון וההתחשבות, במקום להיות מובילים בחשיבותם נדחקו לפינה ואת התוצאות אנו רואים במיידי בנימוסים. זה מתחיל אצלנו בבית, ממשיך לרחובות וגלוי גם בקרב אנשי השלטון. על מה זה עושה לכבוד שלנו בעולם הגלובאלי, מוטב שלא אתחיל לדבר.
זוכרים את החינוך בנושא האיסור לקטוף את הפרחים המוגנים? מדובר ללא ספק במשהו שהצליח. אבל מה עשינו בזה? במקום להמשיך כך, אנו מסתפקים בלהתהדר באותה דוגמא ותו לא. הוכחנו לעצמנו שזה ניתן, הוכחנו שאפשר לחנך לערכים. מדוע עצרנו שם? מדוע שלא ננחיל את החינוך לנימוסים והליכות כבר בגני הילדים ובבתי הספר? מדוע שזה לא יהפוך לחלק מתוכנית הלימודים, כפי שנעשה במקומות אחרים בעולם?
במדינות אחרות בעולם, "נימוס" אינה מילה גסה ולא, זה לא עניין של הבדלים בשפה. דווקא היום כשהעולם הופך כביכול ל "חסר גבולות" וגלובאלי, אנו לא משתלבים בו כראוי, היות שאנו לא מיישמים את אותו קוד התנהגות בסיסי, את אותה תקשורת בינאישית מקובלת, כזו שמבטאת כבוד.
חשוב לי להבהיר, אני לא מצפה מאיתנו להפוך עורנו ולזנוח את טיפוס הצבר הקוצני. יתכן וזה בלתי אפשרי ולמה בעצם לשנות משהו שהוא סמל, לפעמים די נחמד וחם… חתונת הנסיך ויליאם בברמינגהם, היא עניין תרבותי ללא ספק ואני לא רואה אצלנו משהו שמתקרב לזה. יחד עם זאת, אנו חייבים להנחיל לדורות הבאים, וגם לעצמנו תרבות התנהגות ישראלית המבוססת על כבוד למסורת, למנהגים, לאנשים שאיתנו (גם אם בימים של שיגרה אנחנו לא מסכימים איתם). אדם לאדם, הוא אדם לפני הכל.
מדינת ישראל חייבת לדאוג לעתיד הקרוב והעתיד הזה תלוי בנו ובכבוד שלנו לאחר. צריך להשקיע בתכנון לטווח הרחוק בהנחלת והשרשת ערכי נימוס וכבוד כמו- הקשבה, סגנון דיבור, ניהול מכובד של משא ומתן. מי יודע? אני בהחלט מאמינה שכל אלה, היו משפיעים גם על מצבנו הביטחוני, על שיחות השלום וכל מה שכרוך בכך. חברת הכנסת שלי יחימוביץ' הטיבה להגדיר את המצב כ"התבהמות חברתית". (ערוץ 2 5.5.11 ). אפילו הטכנולוגיה האלקטרונית שלנו, זו שאמורה לסמל קידמה, הופכת לאחרונה לפגומה ו"חסרת נשמה". זה שהגענו למצב בו פיטורי עובדים מתבצעים באמצעות אס.אם.אס, זה רק סימן לכך שאנחנו לא הולכים עם הקדמה בכיוון הנכון. אנחנו הולכים עם הקדמה אחורה. בואו נחזיר את הכבוד לנימוס ואת הנימוס לכבוד. זה בידיים שלנו…
© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ