בלוג
<< על טאקט, חוסר טאקט וחוסר נימוס פוליטי >>

על הטאקט, חוסר טאקט, ועל איפוק ונימוס

תמי לנצוט ליבוביץ

שמעתי היום שנשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, הסביר כי הפרשייה בה נשמע מכנה את נתניהו שקרן בפני אובאמה, נבעה מחוסר מעורבותה של צרפת באירועי שחרורו של שליט.

סרקוזי שאמר את הדברים לפני כחודש, כנראה מתוך כוונה מסוימת, אך לא מתוך כוונה שיגיעו לאוזני כל העולם, התנצל בסופו של דבר בפני רה"מ נתניהו. לא היתה לו ברירה אחרת, כנושא משרה כל כך מכובדת, הוא לא יכול היה להשאיר את הדברים כמו שהם, והדיפלומטיות אילצה אותו לחזור בו מהדברים. הוא אולי התכוון לומר אותם, אבל בטוח לא ציפה שהם יגיעו לאוזניים אחרות חוץ מאלו של נשיא ארצות הבית.

והנה, שוב נתקלנו בסיטואציה דומה, והפעם לא צריך ללכת רחוק כל כך. תראו מה קרה פה רק השבוע. שר הביטחון אהוד ברק, והרמטכ"ל בני גנץ, נשמעו מחליפים הערות מבודחות באירוע צבאי. רבים ראו בכך הערות סקסיסטיות, אחרים ראו בהן הומור צבאי רדוד, נמוך ומיותר, ויש שאמרו שהם בכלל התייחסו לגיחוך שבהדרת נשים ואולי היה בכך באמת פן משעשע. כך או כך,זו לא הנקודה.

היה שם ניסיון כושל להתבדח והבדיחה, בין אם מצחיקה או לא, בין אם שוביניסטית או להפך – לא הייתה במקומה. אז נכון. יכול להיות שהייתה שם צדקנות מוגזמת. מי מאיתנו לא משתעשע לעיתים בהערות ציניות? נשים וגברים מעירים לא אחת אמירות משעשעות שהשומע התמים מהצד יכול ועלול לפרשם בקונטקסט אחר לגמרי. לא זו הנקודה. מה כן חשוב? חשוב שאישי ציבור, בין אם הם שר בכיר, ראש ממשלה, נשיא מדינה או אפילו מנכ"ל חברה נושא משרה הנמצא באירוע פורמאלי, ייקחו זאת בחשבון גם בשיחות חולין. וזה לא משנה אם יש מצלמות, אם המיקרופון פתוח, או אם הם לא בשידור – אוף דה רקורד.

ישנן משרות, בעיקר בתחום המדיני, בהן האדם נמצא בתפקיד 24 שעות ביממה. הגבול בין התחום הפרטי והציבורי במקרים כאלה, הוא גבול דק במיוחד.

נכון. כולנו בני אדם ובכל צעד יש אחוז ניכר של רגש שמניע אותנו, גם ברגעים המאוד ראציונלים. לכן טוב יעשו אישי ציבור אם יזכרו כל העת שחלק מתנאי התפקיד הם שליטה, איפוק וכמובן נימוס.

התנצלות היא סוג של מפלט, אבל את שנעשה לא רק שאין להשיב, אלא שגם קשה מאוד לתת לו הסבר משכנע ופרשנות אובייקטיבית. תמיד יהיו אלה שיעשו בדברים שימוש ויוציאו אותם מהקונטקסט המקורי. "לא לזה התכוונתי", "דברי הוצאו מהקשרם", הם רק חלק מההסברים שניתן להגיד אחרי, ומוטב היה למנוע אותם מראש.

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ