"הפוליגרף" - אמת או שקר?

"הפוליגרף" – אמת או שקר?
איפה גבולות הנימוס?
תמי לנצוט ליבוביץ AICI, CIP 
תאריך: 31.7.08

ישנה תיאוריה שנקראת: תיאורית "המחט התת-עורית", שעד לתקופה האחרונה הייתה עבורי תיאוריה בלבד וכעת קורמת עור וגידים.

אמצעי תקשורת ההמונים משולים בתיאוריה זו למעין מחט של מזרק, המחדיר את מסריו היישר לתוך המוח של הפרט. הטלוויזיה כיום נחשבת לכל יכולה, במיוחד אם היא משרתת גורם המעוניין "להזריק" מסרים לתוך החברה.

היחיד לעומת זאת, מתואר כיעד סביל, חסר אונים וחשוף לחלוטין לתכניו של ה"מזרק". כעוסקת בתחום התדמית, התקשורת והנימוסים בעידן המודרני, ברצוני לשאול האם לא חצינו כבר מזמן את הקו האדום ועד כמה עוד נמתח אותו?

הרדיפה האינסופית אחר הרייטינג מצד אחד, הפרסום האישי והרצון להפוך לסלב אינסטנט – מצד שני, הינם שילוב מנצח שהפך לבסיס התרבות הקלוקלת ולרדידות שמציפה את החברה.

בסיס הנימוס בעולם שנדמה לנו כי הכל מותר, מבוסס על רגש חיובי והתייחסות מפרגנת ונעימה לאחר, תוך שמירת המרחב האישי. חוסר נימוס לעומת זאת, הוא כל מה שמשפיל, מביך ומעליב, וגורם לצופה לזוז באי נחת בכורסתו.

תוכניות מציצניות וחושפניות המוקרנות בפריים טיים כדוגמת "הפוליגרף", מציבות בקדמת הבמה מנחים תרבותיים המזוהים עם תוכניות איכות ברמה גבוהה (וכאן מועלית הסוגיה האחרת: מדוע הם מסכימים להנחות תוכנית כזאת?).

ומה נגיד על משתתפי התוכנית? ניתן לומר כי הפרסום והרייטינג גורמים לשחיתות מוסרית. החשיפה הפכה להיות בכל מחיר וללא התחשבות. כיצד המשתתפים יכולים למכור את עצמם מבלי להתחשב בסביבתם הקרובה, במשפחתם, במכריהם, ילדיהם וכולי.

ומן הצד השני של המתרס: הקהל "המוזרק" – קהל הצופים, שמטבע המציצנות, הסקרנות והרצון לנבור בכביסה המלוכלכת של האחר, מקבלים לגיטימציה להתנהלות פרובוקטיבית חסרת גבולות.

ולסיכום אומר: אז איפה אנחנו בכל הסיפור? למה אנו לא מעבירים ערוץ? למה איננו זועקים ומאפשרים לתוכניות כאלו לצעוד בראש רשימת מצעד הרייטינג. כיצד ייתכן שלקסיקון הז'אנר הרדוד הפך להיות דרך התנהלות מושגית של נבחרי ציבור, אנשי עסקים, חברי כנסת ועוד.

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ