חיבוק דב

חיבוק דב
תמי לנצוט ליבוביץ AICI, CIP
תאריך: 21.8.2005

ההתנהלות של החיילים, שהעדיפו חיבוקים על מילים, החמיצה שתי הזדמנויות לדיאלוג: האחת עם המתנחלים והשנייה עם העולם כולו.

מחקרים מוכיחים כי מסר מורכב מ-7% תוכן מילולי, 38% סגנון דיבור ו-55% מסר בלתי מילולי.

פתיחת רצועת עזה לתקשורת נתנה במה חד פעמית למסרים של ישראל ברגע קריטי בהיסטוריה.

אומנם רגע כואב מאוד, אך גם רגע משמח, רגע שבו חדלנו להיות עם כובש ומשחית ופתחנו תקופה חדשה. רגע שבו הפסקנו להשקיע משאבים – בכסף ובנפש – באדמתם של הפלשתינים ונתחיל להשתמש בהם למען ובתוך מדינתנו.

רגע כזה רצוי להנציח במילים. כדאי היה לנצל את השקיפות, את המתרס הפתוח לצד השני ולעולם לדברים של הסברה. לחידוד הצורך בעקירת אנשים מבתיהם למען עתיד טוב יותר ליהודים ולערבים. להשלמת המראות הקשים בנימוקים המתבקשים. איך אפשר לראות ולהראות ילדים הבוכים על אובדן ביתם בלי להסביר להם למה ומדוע המדינה עושה להם את זה?

החיבוקים שהרעיפו החיילים על המתנחלים, נועם ההליכות שבו טיפלו במפונים – אלה מקנים להם ציון גבוה מאוד בסיביליטי. הם העבירו את המסר הבלתי מילולי – מסר של אחוות אחים, של סובלנות ושל אמפתיה - על הצד הטוב ביותר. אבל החיבוק הוא חיבוק דב משום שהמסר הזה ריק מתוכן. הוא מציג אולי את הצד היפה של ההתרחשות הנוראה, אך אינו מביא את ההצדקה להתרחשותה.

ראוי היה לצייד את החיילים המפנים בתכנים הסברתיים ובמשפטי מפתח, שיסייעו להם לייצר דיאלוג עם המתנחלים ולהעביר מסרי הסברה אל העולם. חשוב היה לנצל את המעמד ההיסטורי, את תשומת הלב העולמית, את ההתנהלות החיובית בתהליך הכואב ואת הנכונות הצבאית לחשוף את ההתרחשויות כדי לפתוח את הדיאלוג בקרבינו ולשפר את התדמית העולמית שלנו. היעדרן של המילים בתקשורת סביב ההתנתקות הוא לטעמי החמצה ענקית.

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ