פני המדינה כפני אולמרט או תיאוריה במבחן המציאות

פני המדינה כפני אולמרט או תיאוריה במבחן המציאות
תמי לנצוט ליבוביץ AICI, CIP
תאריך: 11.1.2006

העם בישראל צמא למנהיגות חזקה. העם רוצה לסמוך על העומד בראשו ומוכן להקריב את עצמו למען המולדת – ואם לא היינו בטוחים בכך קודם, באה מלחמת לבנון השנייה והוכיחה זאת.

אולם כדי שהעם יוכל לעשות זאת – המנהיגות צריכה להיות ראויה לשמה. המנהיגות צריכה להיות מסוגלת לשמש דוגמה, לשאת באחריות ולעמוד בציפיות הנתלות בה.

כרגע אנחנו סובלים ממנהיגות מאכזבת. הממשלה שלנו נראית רע, ולא משנה מאיזה כיוון מסתכלים עליה.

שחיתויות, הטרדות מיניות, השמצות הדדיות ועוד כהנה וכהנה חרוזים. הממשלה שלנו זקוקה נואשות למנה הגונה של סיביליטי.

במילים אחרות, הממשלנו שלנו צריכה לעבור להתנהלות פוליטית וחברתית שנשענת על תדמית אישית-מפלגתית-מדינית אמינה ומרשימה, על תקשורת בינאישית-המונית משודרגת ועל התנהגות המכבדת את עצמך ואת האחר. ההנהגה שלנו צריכה להשקיע כעת את מירב המאמצים שלה ברכישת כישורים ובשיפור יכולות של תקשורת בינאישית, בפיתוח מיומנויות משא ומתן, בשכלול אמנות השיחה והוויכוח, בשכנוע בדרכים חיוביות ומעל לכל, בפרגון והערכה אחד לשני.

עד שלא תגיע הממשלה לרמה נאותה של התנהלות פוליטית וחברתית, היא לא תוכל להתקדם, ולא, זה שחבריה למדו ללבוש חליפה כמו שצריך, לא אומר שחל שיפור משמעותי. לא החליפה – גם אם נלבשת כהלכה - עושה את האדם, אלא האדם הוא זה שנותן ערך לחליפה.

בשנות התשעים ניסו לשנות בישראל את שיטת הממשל והנהיגו את שיטת הבחירה הישירה. השינוי נבע מצרכי השעה של ממשלה התלויה במפלגות קטנות ונקודתיות לצרכי החלטות קיומיות. הרעיון היה מתבקש, התיאוריה של העלאת אחוז החסימה וחיזוק כוחו של מנהיג נבחר – הגיונית, אך הפרקטיקה הוכיחה שרעיונות לחוד ומציאות לחוד. מנגנוני השטח לא תפקדו, המפלגות התרסקו, משך הקדנציה לא הוארך והניסוי הוכרז ככשלון. ישראל חזרה לשיטת הבחירות הישנה והמצב חזר לקדמותו.

שנות האלפיים הגיעו, ואיתן רוחות חדשות. אולמרט, שאיבד את מרבית בסיס המצע הפוליטי של מפלגתו תר אחר אג'נדה חדשה ומוצא אותה בחזונו של ליברמן. משטר נשיאותי בישראל. על פניו, שיטה שהוכיחה את עצמה במעצמה הגדולה בעולם. על פניו, חיבור אישי יותר בין הבוחרים האזוריים לנציגיהם בשלטון מייצר מחויבות גדולה יותר ואפשרויות סנקציה אפקטיביות יותר. השאלה היא האם התיאוריה תעמוד במבחן המציאות.

דעתי המקצועית היא שלא, ואני מתייחסת לאספקט התדמיתי של העניין. ישראל מדינה קטנה, הבנויה על מפלגות קטנות. מפלגה, כשמה כן היא, מצביעה על פילוג, לכל אורך הדרך, של העם. מדיני ואיזורי. הניסיון לייצר קול אחיד במקום מרובה קולות, אינו נכון לטעמי. הניסיון לחבר מפלגות בעלות אג'נדות שונות תחת שני כיוונים מרכזיים, פוגם לטעמי באמינות המפלגה. הניסיון לבחור מבין האופציות הקיימות מנהיג אחד, שייקח על כתפיו חיבור בין כל הפלגים ועול תדמיתי של מדינה שלמה, יש בו לדעתי משום עיוורון כלפי המציאות.

משטר נשיאותי הוא שיטה נהדרת ובעלת עוצמה. אולם ישראל צעירה מדי ועדיין אינה מוכנה למשטר כזה. אינני בטוחה שאנו בשלים כבר לדמוקרטיה כהלכתה, לא כל שכן למשטר נשיאותי. אני מציעה להתאזר בסבלנות ובעיקר בסובלנות. אני מציעה להסתכל למציאות ולמנהיגים שלנו בעיניים ולהגיע למסקנה שעוד עבודה רבה צריכה להיעשות במסגרת השלטון המפלגתי. שיתוף פעולה, עבודת צוות, התבוננות בחצי הכוס המלאה, בדברים שמהם ניתן לבנות מדינה (לא להרוס אותה) – אלו המקומות שבהם עלינו להתחזק קודם שנרצה להכפיף עצמנו למשטר נשיאותי.