אל תשליכני לעת קורונה

 הכללים שכולנו צריכים לרענן, לשנן וליישם יום-יום, שעה שעה ולא רק בעידן הקורונה

מאת: תמי לנצוט ליבוביץ

קשה שלא להגיב על המציאות הכואבת והאכזרית שההורים של כולנו חווים היום. חלקם באוכלוסייה של האנשים שבנו ויצרו את המדינה במו ידיהם הולך וגדל, אך כבודם ויחס החברה אליהם נדחקים לשוליים בהתאמה.

במשך שנים העדפנו ביודעין לטפל בדברים ונושאים אחרים וכעת עלינו להתמודד יחד איתם מול סכנה ממשית לחייהם - סכנת הקורונה.

את המאמר הזה כתבתי כבר לפני שנתיים, אך רוח התקופה מאלצת אותי להעלותו מהאוב ומוכיחה לכולנו בצורה הכי קשה וכואבת עד כמה המדינה שלנו לא סופרת את אזרחיה המבוגרים ומתנכרת אליהם בכל תחומי החיים ככל שהשנים עוברות. לא אפרט את כל אשר ידוע לנו מהשטח ומדווח בערוצי התקשורת השונים, ולא את מה שכולנו רואים סביבנו במציאות היום יומית, על כל אלו נכתב רבות וקצרה היריעה מלהכיל את כל המחדלים ואי-הוודאות שהקהילה המבוגרת שוהה בה. 

דבר אחד כן בטוח - אנחנו, הישראלים, ואולי בעצם היהודיים, ידועים בעולם בנושא המשפחתיות החמה והעוטפת. כל אמא אמריקאית חולמת שבנה או בתה יתחתנו עם יהודיים (לאו דווקא יהודיים דתיים), והסיבה העיקרית היא החום המשפחתי, האחריות, הדאגה והקירבה הגאוגרפית והנפשית גם יחד.במשך דורות אנו מקפידים לשמור ולחגוג יחד את ערבי השבת והחגים עם המשפחה, או לפחות מתקשרים ומאחלים שבת שלום. כך גדלנו וכך חונכנו - להתקשר לאבא ואמא, לסבא וסבתא ולאחל שבת שלום וחג שמח, במידה ואנו לא יכולים להגיע פיזית.

לא סתם "כבד את אביך ואת אימך" הוא הדיבר החמישי, ומהווה נר לרגלי החינוך למשפחתיות חמה שעוברת מדור לדור ושומרת על הגחלת היהודית.

בתקופה זו של מלחמה נגד הפנדמיה הנוראית הזו, לא יודעים הרבה על התנהלות הווירוס התוקפני, אך יודעים שהוא פוגע באחוז מאד גבוה בגיל השלישי. לכן, ובצדק, אוכלוסייה זו התבקשה לשמור על

המרחק והבידוד בצורה גורפת והם הראשונים שהיו אמורים להיבדק ולקבל את העזרה המקסימלית, בין היתר גם בבתי אבות מוסדיים ופרטיים שהפכו פופולאריים בשנים האחרונות עם עשרות אלפי אנשים בגיל השלישי שבוחרים לעבור לסגנון חיים זה ולהנות מחיים חברתיים עשירים יותר.במקום זה, נפלה החלטה "לחנך" את הישראלים לקשר משפחתי.

מדינת ישראל הייתה צריכה מגיפה עולמית כדי "לגלות" שוב את חשיבות התקשורת הבינאישית הבסיסית, האנושית, או להיזכר במשפט "כבד את אביך ואת אימך" ובמושג כבוד אנושי (מושג שקצת פשט את הרגל במדינה שלנו בזמן האחרון, לצערנו הרב).

במקום טיפול הולם ושקיפות קיבלנו פרסומות מטיפות בטלוויזיה עם "תתקשרו לאבא, לאמא, לסבא ולסבתא",

ניסיון חינוך שולי המתגמד אל מול הודעות מזעזעות על נפטרים מבוגרים שמסיימים את חייהם בודדים לגמרי, מפוחדים, אולי נזכרים (בלשון המעטה) בגיל הצעיר באותה הרגשת פחד מוות במחנות ההשמדה, והילדים והנכדים

כבולי ידיים לא יכולים אפילו לסעוד אותם ברגעים האחרונים.התפתחות התקשורת האלקטרונית חשובה ונחוצה, אך צריך להבין שלאוכלוסיה זו לא מספיק לפגוש את יקירהם על המסך, או לשמוע את הקול המוכר העובר מסנן אלקטרוני כל שהוא. שום מכשיר לא יחליף  קירבה פיזית, כמובן, תוך שימירה, ובצדק של המרחק החברתי, ומוגנים במסכה על הפנים והביגוד המתאים. לפחות שברגעים האחרונים לא ירגישו בודדים ומפוחדים. מצד שני גם בני המשפחה ירגישו שנתנו את הכבוד והאהבה בצורה הקרובה ביותר בזמנים קשים אלו. זה הרבה יותר מנימוס בסיסי, זו השפה האנושית הבסיסית של כבוד האדם.

אני רוצה לרענן מנקודת המבט המקצועית שלי בתחום הנימוס והתקשורת הבינאישית, כמה נקודות שכל אחד מאתנו יכול לעזור ולא במעט בהתייחסות והרגשת הכבוד לכל אדם מבוגר בו אנו פוגשים ולאו דווקא

בעידן מגפת הקורונה.

יש להדגיש שרוב האוכלוסייה המבוגרת הם אנשים צלולים בדעתם, אנשים אינטלקטואלים, ואל לנו להטיל ספק ביכולת ההבנה שלהם וחשוב לשמור על כבודם.

נכון שחלק מאוכלוסייה זו בה אנו נתקלים הם דמנטיים, מבינים לאט יותר או לא מבינים, חוזרים על עצמם פעם אחר פעם – כואב, אך יש גם כאלה, בבקשה היו סבלניים ורגועים אתם.

הנה, למשל, שאלה נפוצה של מבוגרים עליה קשה לנו לענות, אך חוזרת בלי סוף ומתארת את המציאות:

מדוע כשאני מבקר אצל רופא, או בעל מקצוע כזה או אחר כשמלווה אותי צעיר ממני (בן, נכד, מטפל) את התשובות מפנים תמיד לצעיר ממני, האם אני שקוף? האם אני לא מבין בעצמי?

צרור כללים שעלינו לשנן, לרענן וליישם במשך היום:

• להסתכל ולהתייחס ולהביט על המבוגרים, לא דרכם, הם לא שקופים
• להשתדל תמיד לברך ב"בוקר טוב" או "ערב טוב"
• להציג את שמכם, לשאול לשמם, לחזור על שמם. זכרו, ״שם האדם הוא הצליל הערב לאזנו״
• במידה ולא קלטתם בקשו בסבלנות שיחזרו על שמם
• להושיט יד, לחיצה עדינה וחמה. בימי הקורונה כמובן שכלל זה לא קיים, אך מילים טובות עושות את שלהן; "דויד, הייתי כל כך רוצה ללחוץ לך את היד או לחבק אותך, אך........"
• דברו ברור, נקי ובקול רם יותר מהרגיל (לא לצעוק) וללא סלנג
• הסתכלו סביבכם, הציעו עזרה: לפתוח את הדלת, לעבור כביש, עזרו בסופר, בתור למרכול, לסחוב דבר כבד
• גלו חיבה - חבקו לפעמים (כשמותר, וכמובן בהסכמה)
• שום דבר אינו מובן מאליו, השתמשו במילים כמו ״תודה״ ו"בבקשה״
• תנו להם להרגיש שהדור הצעיר עדיין יודע להתנהג בכבוד ובנימוס כמו "בימים ההם"
• הקשיבו בסבלנות לסיפורים שלהם, אלו סיפורי ארץ ישראל היפה והם חלק מיסודות המדינה שלנו
• לסיום, אולי הנקודה החשובה מכולן; פנו זמן. בקרו את המבוגר, האדם הבודד, לא משנה אם דרך המרפסת, כ-2 מטרים מסף הדלת שלו, או ממש בתוך ביתו בימים טובים יותר.

דאגלס מקארתור(גנרל אמריקני) אמר פעם: "השנים מקמטות את העור, אך שעמום מקמט את הנפש".

בתקווה לימים טובים יותר, חדשות טובות יותר וחברה מכילה וחזקה יותר

תמי

©כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ