חלק ג: ביג טעות בסמול טוק

תדמית חלק ג': ביג טעות בסמול טוק

אופטימיות זה דבר חשוב, בטח בשיחות הכרות ראשוניות - ובכלל. שירי שלנו עם תמי לנצוט ליבוביץ, על הכרויות, שיחות קטנות ולחיצות ידיים.

מחפשים את האור
יש לי חברה שיש לה תכונה מיוחדת. היא יודעת לאתר ולמצוא את נקודות האור, התקווה והאושר בכל דבר. בין אם האור גלוי ובין אם חבוי וצריך למצוא אותו בנרות, היא תמיד תהיה שם בשביל לאתר אותו. וכשהיא מוצאת אותו היא עושה דבר אחד - היא מורידה עליו את השלטר ומיד מכבה אותו. ככה, בבום.

את יכולה לפגוש אותה כשאת קורנת מאושר, לספר לה שירדת שני קילו, מצאת את הנסיך על הסוס הלבן וזכית במאה שקל בחישגד. היא מצידה תזכיר לך שיש לך עוד שלושה קילו עודפים שיושבים איפה שבאמת רואים, תעדכן אותך שוב מה קרה בממלכה של הנסיך האחרון ותספר לך שמאה שקל זה עם, כל הכבוד, פחות מרבע מהריבית שאת משלמת על המינוס שלך. כזאת היא.

עכשיו חישבו על הסיטואציה הבאה: אתם בעיצומו של מינגלינג סוער באיזשהו מפגש חברתי/עסקי. הפעם, אתם לא על תקן הנעבעך עם אצת הנורי בשיניים, אלא אתם הצד השני, הכריש. תוך כדי שאתם מתכננים עם השותף את החופשה הבאה בקריביים ותוהים אם מוטב לצאת לקרוז ביאכטה, ניגש אליכם פלוני. אתם קולטים את המבוכה וההתרגשות במבט שלו ובחושיכם המחודדים מבינים שהוא תיכף ישתדל להרשים אתכם. יאללה, ניתן לו. הוא מתקרב, ובביטחון מפתיע מציג את עצמו. דקה אחרי ריטואל ההכרות המוצלח (הוא קרא כמו שצריך את השיעור בפרק הקודם), הוא פוצח בסמול טוק סוחף. סוחף אמרתי? נסחפתי.

הוא מספר לכם על הפקקים בדרך, ועל כמה זיפט לנסוע באיילון. הוא מדקלם את המנטרה הישראלית הלעוסה על זה ש"בארץ שתי טיפות גשם וכבר יש פקק איום של עשרה קילומטר". אחר כך הוא תוקף את חזית מצוקת החנייה באזור ושנייה לפני שהוא מתלונן על השביתה התורנית, אתם מחייכים אליו בנימוס ואומרים לו שמישהו בצד השני של האולם ממתין לכם. יכול להיות שעד כה הוא זה שאמר יותר אמת, אבל הוא גם לא מישהו שעושה טוב למינגלינג, ובטח שלא מוריד טוב את הקרואסון והאספרסו של הבוקר. מה גם שנראה לי שבכל פעם שתראו אותו תזכרו מיד בטרחנות שלו. מבאס.

בפרק שעבר דיברנו על גישת הסיביליטי של תמי לנצוט ליבוביץ. זו שפונה לצד האנושי שלנו. זו שטוענת שהסוד להתנהלות חברתית ועסקית מנצחת היא לפנות לבנאדם שבנו, אתם יודעים, הצדדים הרכים והאנושיים האלה. כך גם בפור-פליי של הסמול טוק. הרבה יותר נעים לפגוש אנשים חיוביים. אין הכוונה לכך שתצאו אהבלים משהו, מפגרים אבל אופטימיים, שתספרו כמה נחמד היה לעמוד שעה בפקק ואיזה כיף שהחניון עולה חמישים שקל (שמתם לב שחזרתם להיות הצד של הנעבעך, כן?), אבל נשבעת לכם שתמיד תוכלו למצוא איזשהו נושא חיובי שהוא לא קשור לבחורות או למזג האוויר.

בלי ידיים
"תגידי", אני שואלת את תמי בכנות, "ומה לעזאזל עושים עם הידיים בכל הפור פליי הזה?" חברים תירגעו בבקשה. נו בחיאת, אתם לא מכירים את ההרגשה המביכה כשאתם מנסים לעמוד ליד מישהו, להראות חזקים, להגיד דברים של טעם, ובו בזמן להבין שהייתם מתים להזדכות על שני המוטות המידלדלים שיוצאים לכם מצידי הגוף?

אתם שמים אותן בכיסים. הופס טעות. מוציאים אותן ומתחילים לנפנף. הפסיקו. אתם נהירים דייכם ורבלית. אתם משלבים אותן על החזה. שזה אחלה אם בא לכם לשדר סגירות ואטימות. אז מה עושים?
תמי, קמה ממקומה ומבקשת ממני לעמוד מולה. יש לה עמידה תמירה ובעלת נוכחות, ולא בכדי. אצלה, זה כבר טבע שני. היא מסבירה לי איך למתוח את השכמות בצורה הנכונה ואיך להצמיד את הידיים לצידי הגוף בצורה הכי טבעית שיש. את החלק שמהמרפק ועד כף היד, מותר לי לשחרר. תשמחו לגלות שזה נראה כל כך נכון, שזה די נוח והכי חשוב- זה נראה הרבה יותר טוב ומכובד מלתקוע אותן בכיס, גם כשזה הכיס שלכם.

הייתה לה לתמי עוד המלצה, משמחת לכל הדעות. פתרון לא רע ב-כלל, הוא פשוט להסתובב בשטח עם כוס יין ביד. על סגולות הנוזל שבכוס, אני לא צריכה להסביר לכם. אבל חשבו כמה זה נוח וטבעי לתת ליד עם הכוס להוביל וכמה הפתרון הזה אידאלי, כשהכוס מהווה בעצם משענת העונה על מצוקת ה-מה עושים עם הידיים.

ועוד דבר של טעם הזכירה לי תמי. הלכתם על הקטע עם הכוס? עשו לעצמכם טובה והחזיקו אותה ביד שמאל. כן. כן. לא נוח? תתאמנו או שתסבלו בשקט. אתם לא מבינים עד כמה חשוב להיות על המשמר ולאפשר לה, ליד ימין, להיות פנויה ללחיצות.

לכל איש יש גבול
אם כבר הגענו לנושא לחיצות היד, אני חייבת להזהיר - אל תרוצו לחלק אותן. זה לא שלא לחצתי לתמי את היד כשהתוודענו לראשונה וזה לא שהייתה זו טעות. זה היה נכון, אמיתי, נעים וחשוב, אבל חייבים תמיד לקרוא את השטח, וגם פה מסתבר יש חוקים.

נניח שהמקום ניטרלי, כמו באירוע המינגלינג המדובר, וממש במקרה אתם שוב על תקן הנעבעך שרוצה תדמית של כריש. ניגשתם, הצגתם עצמכם כראוי, חזרתם על שמו של השני פלוס ברכה על פי כל כללי הטקס, וככה, דוך, ללא אזהרה מוקדמת, ישר הושטתם לו יד ללחיצה. לא טוב.

אתם חייבים להיות קשובים למומנטום, כי לא תמיד יהיה זה נכון. מעשה כזה יכול לשדר סוג של נחישות ובטחון, אבל מאידך, גם סוג של הסגת גבול וחדירה למרחב הפנימי של השני, ככה שחייבים תמיד להיות ערניים ולקרוא את השטח. ובכלל, עוד לא פתחתי לדיון את נושא הנשיקות. הלחיצה אגב, הופכת לגיטימית, רצויה ומתבקשת כאשר יש בנמצא גורם שלישי שמכיר בינכם. חכו, לא סיימנו. גם במקרים בהם הלחיצות מתבקשות יש כללים. והיה ואתם לא במקום ניטרלי, אלא מגיעים אל משרדו של מישהו, כדאי שתדעו: נכנסתם למשרדו? אתם פטורים ואפילו מנועים. עליו להושיט לכם יד ללחיצה. אתם יוצאים? עכשיו האחריות כולה שלכם, יאללה, הושיטו אותה בלי להסס.

אפרופו היסוסים, אני רוצה לגלות לכם שתמי עשתה עבודה נפלאה עם לחיצות היד שלי. עד המפגש עימה הייתה לי לחיצה כזו, רפה, חלשה וחצי מתנצלת. אל תיטעו בי. אני דווקא כן עובדת בשיעורי העיצוב על חיזוק שרירי הידיים, אך מסיבות לא ברורות יש לי חשש להכאיב לצד השני. הסיבות כאמור, לחלוטין לא ברורות. היי, הבה נהייה כנים. אולי עליתי שני קילו אבל אני עדיין לא נראית כמו מישהי שלחיצת ידה יכולה לקפל מכאב גברבר מצוי.

לחיצה רפה משדרת משהו שלא היינו רוצים לשדר. זה לקח זמן ואימונים אבל היום, הודות לתמי, יש לי לחיצה פצצה. וטיפ לסיום. אם יש בכם כאלו שסובלים מהתופעה המבאסת של הזעה בידיים, שגורמת לכם חוסר נוחות כשמושיטים לכם ת'יד, ההמלצה הגאונית של תמי לנצוט ליבוביץ היא להחזיק בהיכון בכיס מטפחת בד עם ...סודה לשתייה. שנייה לפני שאתם מושיטים ת'יד בביטחון, מותר לכם בהחלט להעביר סיבוב וניגוב בכיס. מה שבטוח — זה עדיף. לשני הצדדים.