פרוטוקול ותרבות שתיית היין

מזיגה של ידע והנאה

מאת: תמי לנצוט ליבוביץ

מתוך הספר IBLCode : שפת העסקים הבינלאומית

יין עסקים וחברה הולכים יד ביד עוד מימי קדם, מלווים בנוהגים המשתנים בהתאם למקום, לזמן ולסיטואציה. תרבות שתיית היין החלה לפני אלפי שנים והיא ממשיכה להתפתח מדי דור ודור, כשניתן אולי לומר שהייחוד בדורנו הוא האיחוד. היום תרבות היין היא שפה בין-לאומית אחידה ונושא שיחה פופולרי בכל מקום. לפיכך הכרת הנוהגים ומושגי היסוד הקשורים ביין אינה רק מציגה אותנו כבקיאים בהלכות עולם, אלא גם מסייעת בנושאי השיחה הקטנה בטכניקת 'המינגלינג'.

ביוון העתיקה נהגו לשתות יין בקערה גדולה שעברה מאיש לאיש. כשפרצה מגפת הדבר ומחשש להידבק זה מזה, עברו הלוגמים לשתות בכוסות אישיות. נוהג עתיק נוסף שקשור ביין היה להרעיל אנשים באמצעות כוס היין שלהם, בעיקר סביב שולחן המלכות. הכוסות אז היו רחבות ושטוחות, וההשקה החזקה הייתה גורמת למעבר יין בין הכוסות, כלומר אפשרה לאורח להיות בטוח כי המארח שלו אינו מרעיל אותו. מנהג מגונה זה הוא שהוביל לנוהג השקת הכוסות המודרני, ומקור הברכה "לחיים" בפחד האמיתי מהרעלה במהלך שתיית יין.

מהו תפקיד המארח הגשת היין ?

כאשר אתם לוקחים על עצמכם את תפקיד המארחים ומתכוונים להשקות את האורחים שלכם ביין, מוטלת עליכם אחריות משולשת.

1. עליכם לטעום ראשונים מהיין, לפני האורחים. אינכם בודקים אם היין טעים לכם. יש לשער שאתם מגישים את היין המסוים משום שיש לכם מושג מה טעמו. מטרת הטעימה לוודא שהיין תקין.

2. האחריות השנייה המוטלת עליכם היא להשגיח שכל אחד מן האורחים שלכם יקבל יין בכמות מספיקה. חשבו את כמות היין הדרושה לפי מספר האורחים, בעודכם מביאים בחשבון שכל בקבוק מכיל בערך חמש כוסות ייש לחזור ולמלא את הכוסות של האורחים, כאשר כולכם נהנים מהשתייה, שכן אורחים לעולם לא ימלאו בעצמם את כוסות היין שלהם.

3. משימת האירוח מחייבת אתכם להכיר את נטיות השתייה של האורחים שלכם. לדוגמה, אם אתם יודעים שהאורחים שלכם נהנים רק מלגימה קטנה, קצרו בטקס השתייה לפני הארוחה. אחרי הארוחה הזמינו או הגישו רק קפה, ודלגו על משקה חריף וליקר של אחרי הארוחה.

כאשר אתם מוזגים אל הכוסות, התחשבו בכללים הבאים:

יין אדום מוזגים עד החלק הרחב יותר של גביע היין . כמות זו מאפשרת ליין להתמתח בכוס.
כאשר מוזגים כוס יין לבן, מוזגים כדי שלושת רבעי הכוס.(עד החלק הרחב של גביע היין) לרוב סוגי היין הלבן לא דרושה אותה כמות אוויר כמו ליין אדום, לשם הגברת 'הבוקה' שלהם.
אם אנו מתכננים ערב אלכוהול, יין וטעימות, כדאי ליידע את אורחינו על סגנון הערב ולהמליץ על הגעה ללא הרכב. מצד אחר, אם שמנו לב שאורחינו שתו קצת מעל יכולתם, נתעקש להסיעם באופן אישי או נדאג שאחד מהאורחים, שלא שתה יסיע אותם.

טמפרטורת הגשת יין

יינות אדומים:

יין אדום קל כגון בוז’ולה מגישים קריר, בטמפרטורה של 12-11 מעלות צלזיוס.
יין בורגנדי או קיאנטי מגישים בטמפרטורה של 16-15 מעלות צלזיוס.
יינות עשירים יותר בטנין כמו קברנה סוביניון מגישים בטמפרטורה של 18-16 מעלות צלזיוס.

יינות רוזה:

כדי להדגיש את טעמי הפירות שלהם ואת רעננותם מגישים אותם קרים, 10-9 מעלות צלזיוס, ואפילו בתוך שמפניירה, על קרח ומים.

יינות לבנים יבשים:

יינות לבנים, יבשים ו"פריכים" (סוביניון בלאן) מוגשים קרים, בטמפרטורה של שמונה מעלות צלזיוס.
יינות יותר מורכבים כמו ריזלינג מוגשים בטמפרטורה גבוהה יותר של 12-10 מעלות צלזיוס.
היינות הלבנים המורכבים ביותר, כמו השרדונה שהתיישן בחביות אלון, מוגשים בטמפרטורה של 13-12 מעלות צלזיוס.

שמפניה, יינות מבעבעים ונתזים, ויינות מתוקים:

גם היינות המבעבעים וגם המתוקים, כמו מוסקט, או יינות בוטריטיס, מוגשים קרים, בטמפרטורה של שש מעלות צלזיוס. פורט מגישים בטמפרטורת החד ומקורר, בהתאם לסוג. כיום מגישים פורטים מסוימים - בני עשור או פחות, על קרח.

נוהגי טעימת היין

המארח או הטועם בודק בנגיעה את מידת הגמישות והלחות של הפקק, כדי לוודא שהיין אוחסן ונשמר בתנאים הנכונים. פקק יבש משמעו יין שלא אוחסן ולא נשמר בתנאים הנכונים.
מחזיקים את היין ברגל הכוס, כדי שחום היד לא ישפיע על טמפרטורת היין.
כאן מתחיל תהליך הרחה ולגימה מתמשך:

1. התבוננות ביין

תנאים:

הכוס מלאה פחות משליש מנפחה ומוצבת על גבי משטח לבן.
החדר צריך להיות מואר היטב.

תנאים אלה הכרחיים כאשר מדובר בטעימת יין מקצועית. מובן שלא בכל אירוע התנאים הללו מתקיימים, ויש לערוך את טעימת היין תחת המגבלות הקיימות.

החזיקו את הכוס בבסיסה והטו אותה בזווית של 45 מעלות, כך שהיין יגיע כמעט עד לשוליים.
בחנו את צלילות היין. האם הוא צלול או מעורפל? האם יש בו חלקיקים או שהוא חלק ונקי? האם הוא איכותי? האם נוזלים סימני "רגליים" על דפנות הכוס?
בחנו את צבע היין. תחילה הביטו בצבע היין הקרוב לשולי הכוס ומשם המשיכו בתיאור היין הקרוב יותר למרכז הכוס.
מונחים המבטאים את צבע היין לקוחים בדרך כלל מאבני חן ומפירות, למשל:
<יין לבן: שקוף, צהוב, חיוור, צבע לימון, ירוק, מוזהב.
< יין אדום: אבן גרנט, אבן הרובי, סגול, כתום, שחור - אטום.
< יין רוזה: אדום בהיר, אפרסק, צהוב, כתום, ורוד.
שמפניה נבחנת על-פי גודל הבועות שלה ועל-פי כמות, אחידות וקצב הפעפוע. צבע השמפניה מוגדר כמו יין לבן או רוזה, בהתאם לסוגה.

2. הרחת יין

מבחינים בשני ריחות:

ארומה: ריח הענבים.
בוקה: ריח היין עצמו, תהליך היישון.
> הניחו את כוס היין על השולחן ואל תרימו אותה.
> סובבו בזהירות את הכוס, כך שהיין ינוע על דפנות הכוס. הסיבוב מחמצן את היין, מבליט ומוציא את הארומה שלו.
< היין צריך להגיע עד כרבע-שליש למטה משולי הכוס. אסור שהוא יישפך מהכוס.
< נשפו החוצה את רוב החמצן בריאותיכם, קרבו את אפכם אל הכוס והריחו את היין בשאיפה עמוקה מהאף.
< מונחים המתארים ריח יין:
מתובל: פלפל, קינמון, ג'ינג'ר, אניס, מנטה.
פירותי: פטל, דובדבן, תות שדה, אפרסק, שזיף, משמש, בננה, אננס, תפוח, לימון, אגוז, תאנה.
פרחים: יסמין, ורד, ליים.
צמחי: תה, פטריות, עלים ירוקים.
אדמתי: קרקע יער, טחב, פטריות.
כימי: סולפה, ביצים סרוחות, חומץ, אציטון, כרוב, אגד מדבק.

3.טעימת היין

הכניסו לפה כשתי כפיות יין. אל תבלעו אותו עדיין.
סובבו את היין בפה ותנו לו להתיישב על הלשון.
אבחנו את מידת היובש (העדר הסוכר) או המתיקות.
אבחנו את הטעם.
קבעו את מידת החומציות.
שחקו ביין עם הלשון, כדי לקבוע את כובדו.
אבחנו את נפח היין.
אבחנו את מרקם היין – מיימי, קטיפתי, קרמי.
כעת אתם יכולים לבלוע את היין.
אבחנו את מידת הטאנין - לפי היובש שנשאר בפה.
בדקו כמה זמן לאחר טעימת היין נשאר טעמו בפה.
בדקו את האיזון של היין, אם הוא חומצי מדי, אם יש בו הרבה מדי טאנין, או שמא היין מאוזן היטב.

מהו טקס טע ימת היין ? טקס זה הוא מורכב ומקיף שימוש בכל חמשת החושים:

1. ראייה: התבוננות ביין, בצבעו ובסמיכותו

2. ריח: הרחת היין (ארומה ובוקה)

3. טעם: טעימת היין

4. שמיעה: השקת כוסות וגלגול היין בפה בזמן הטעימה

5. מישוש: איכות הכוס

מושגי יסוד בטעימת יין

ארומה :(Aroma) ריחו של היין, שמקורו בזן הענבים שממנו יוצר, למשל, ארומת העשב הירוק של הסוביניון בלאן.

בוקה :(Bouquet) ריחו של היין שיושן בחביות. ריח זה הוא שילוב בין ריח הענב הטרי לבין הריחות המתקבלים כתוצאה מן היישון בחביות, למשל, בוקה של וניל וחמאה ביין שרדונה.

גוף :(Body) תכונה המתארת יין בעל שיעור אלכוהול גבוה יחסית, תחושת צמיגות ובדרך כלל גם טעם סיום ארוך - טעם שנותר בפה לאחר בליעת היין. סיום ארוך (After taste) מעיד על איכות גבוהה של יין אדום. יינות לבנים מסוימים צריכים להיות "קצרים" דווקא.

טאנין :(Tanin) סוג של חומצה (פנולית) מרירה בטעמה, שנמצאת בעיקר בקליפת הענבים ובגרעיני הענב. ככל שתכולת הטאנין ביין גבוהה יותר, כך עשוי היין להשתמר לאורך זמן רב יותר.

עפיצות :(Astringency) תחושת היובש שנוצרת בפה כשרמת הטאנין ביין גבוהה. התחושה דומה לזו הנוצרת בעת אכילת פירות בוסר. כך למשל, יין קברנה סוביניון צעיר ואיכותי יהיה בעל עפיצות גבוהה, שתפחת ותתרכך עם השנים.

שנת בציר :(Vintage) השנה שבה נבצרו הענבים ששימשו לייצור היין. בגלל הבדלי מזג האוויר ומשתנים נוספים, עשויים להיות הבדלים דרמטיים באיכות היין בין שנה לשנה, ומכאן חשיבותה של שנת הבציר.

מושגים בסוגי יינות – הגדרות בישראל

יין זני :(Varietal Wine) יין שזן הענבים המצוין על תווית הבקבוק מהווה לפחות 85% מהרכבו (בישראל).

יין גנרי :(Generic Wine) יין שיש בו פחות מ-85% של זן ענבים אחד. יכול להיות עירוב של שני זני ענבים או יותר.

יין יבש :(Dry Wine) מכיל פחות מארבעה גרמים סוכר לליטר. רוב הסוכר הפך לאלכוהול.

יין חצי יבש :(Semi-Dry Wine) יין המכיל עד 20 גרם סוכר לליטר.

יין קינוח :(Dessert Wine) מכיל יותר מ50- גרם סוכר לליטר. יין המוגש לקינוח.

יין מחוזק :(Fortified Wine) למשל פורט ושרי. יינות שבמהלך התסיסה הוסף להם כוהל יין או ברנדי, כך שתהליך התסיסה נעצר ורמת הסוכר נותרה גבוהה יחסית. גם רמת האלכוהול ביינות מחוזקים גבוהה יותר מאשר ביינות רגילים, והיא נקבעת לפי כמות הכוהל שהוספה ליין. יינות מחוזקים נשמרים זמן רב בשל תכולת האלכוהול והסוכר הגבוהה שלהם. המונח "פורט" מתאר יינות מסוימים מאוד, שמקורם בפורטוגל. פורט מתאים לא רק לשתייה ולהנאה כמו שהוא אלא גם בצירופים שונים - למשל עם טוניק וקרח, עם מעט לימון.

בוז'ולה נובו - יין צעיר מבציר ראשון של השנה: כל שנה בסוף השבוע השלישי של חודש נובמבר חוגגים יחד בכל העולם את טעימת הבוז'ולה נובו המקורי, המגיע מצרפת, מחבל ארץ הנקרא בוז'ולה. יש מי שמשתמשים בנובו כאינדיקטור לאיכות הבציר כולו, אבל לרוב מדובר באמת ביין קל, זול וכזה שלולא היה מלווה בחגיגה תקשורתית, לא היה יותר מאשר יין שולחני חביב.

יין לבן: יין שצבעו נע בין לימון בהיר, כמעט לבן, ועד זהוב עמוק. לרוב מיוצר מענבים לבנים (כלומר ענבים שקליפתם ירוקה), אך מייצרים יינות לבנים גם מענבים שחורים.

יין אדום: יין שצבעו נע בין אדום-ורדרד ועד סגול עמוק. יין אדום מיוצר מענבים שקליפתם שחורה. צבע הקליפה הוא שאחראי על צבע היין.

יין סמוק, רוזה :(Blush, Rose) יין שצבעו ורוד בהיר והוא מיוצר מענבים אדומים, שעוברים תהליך ייצור של יין לבן. הצבע מתקבל מהשריית הקליפות בתירוש לכמה שעות.

שמפניה, יינות מבעבעים :(Champagne, Sparkling Wine) מופקים מענבי שרדונה )לבן), פינו נואר ופינו מנייה (אדומים), ביחד או לחוד (שרדונה). היין עובר תסיסה רגילה ולאחר מכן תסיסה שנייה בבקבוק. התסיסה השנייה היא שיוצרת את הבועות המפורסמות. יין מבעבע יכול להיקרא "שמפניה" רק אם יוצר בחבל שמפן שבצרפת לפי חוקי שמפן. כל השאר יקראו יינות מבעבעים, גם אם יוצרו בשיטת שמפן.

קוניאק, ברנדי :(Cognac, Brandy) ברנדי הוא משקה שנוצר מיין שעובר תהליך של זיקוק ויישון ממושך בחבית עץ. ברנדי יכול להיקרא "קוניאק" רק אם יוצר בחבל קוניאק בצרפת. תהליך ייצור הקוניאק, כמו גם של ברנדי משובח, מורכב וממושך.

מושגים בתהליך ייצור היין

ריסוק :(Crushing) התהליך הראשון שעוברים הענבים (לבנים ואדומים) עם הגיעם ליקב. הם מוכנסים למתקן ריסוק והפרדה, שם מפרידים את הפרי מהשדרות והגבעולים ומבקעים את הקליפות. פעם נהגו לרסק את הענבים בכפות הרגליים, ומכאן מקורו של המושג "דריכה". התוצר של הריסוק - מיץ וקליפות או תירוש.

סחיטה :(Pressing) סחיטת המיץ מהתירוש. ככל שהסחיטה עדינה יותר, כך איכות היין טובה יותר. האיכותי ביותר הוא המיץ שיוצא באופן חופשי במינימום של הפעלת אמצעים מכניים. בייצור יינות אדומים הסחיטה יכולה להתבצע לאחר התסיסה הראשונה. ביינות לבנים סוחטים את הענבים ואז מתסיסים את התירוש.

תסיסה :(Fermentation) התהליך שבו הופך סוכר הענבים לאלכוהול. אמנם על קליפות הענבים יש שמרים שיכולים לגרום לתסיסה, אך בייצור היין המודרני מבצעים את התסיסה לרוב על ידי הוספת שמרים מתורבתים.

בוטריטיס (הריקבון האציל - :(Botrytis פטרייה שעשויה לתקוף את הענבים, לגרום להצטמקותם ולהביא לעלייה חדה ברמת הסוכר. מענבים אלה מייצרים יין קינוח משובח ויקר. לאחר התסיסה מועברים יינות מסויימים ליישון ,(Aging) בדרך כלל בחביות עץ אלון, ושם הם ממשיכים להתפתח ולרכוש טעמים וניחוחות חדשים. משך היישון נע בין שבועות לשנים, והוא תלוי בזן הענבים ובסגנון הייצור של היין.

ביקבוק :(Bottling) השלב שבו מעבירים את היין לבקבוקים. הביקבוק מתבצע במהירות ותחת חנקן (אידאלי) כדי למנוע חדירת חמצן לבקבוק.

תופעת "הלם" הביקבוק :(Bottle Sickness) ירידה זמנית באיכות היין ובטעמו בתקופה שמיד לאחר הביקבוק.

כוסות יין

כוס יין טובה צריכה להיות שקופה וצלולה, עשויה זכוכית עדינה ועתירת נפח.

כוס היא מרכיב חשוב בחוויית השתייה. הכוס הקלאסית עשויה זכוכית לבנה ושקופה לחלוטין. רבים מעדיפים כוס נקייה מכל קישוט - היין צריך לדבר בעד עצמו.
הכוס צריכה להיות בעלת רגל נוחה להחזקה. יש לאחוז את הכוס ברגל ולא בגוף כדי לא להסתיר את היין, לא לחמם אותו ולמנוע טביעות אצבעות על פני הזכוכית.
הכוס המתאימה ליינות אדומים יבשים היא כוס רחבה יותר בחלקה התחתון, כדי שהיין יוכל "לנשום" בשטח פנים גדול יותר.
הכוס המתאימה ליינות לבנים היא כוס קטנה וצרה יותר מהכוס ליין האדום, כדי לשמור על קרירותו של היין ולא לפזר את הארומות העדינות שלו.
כוס "טוליפ" ליינות קינוח היא כוס בעלת קיבולת קטנה משל שאר הכוסות. היא דומה לכוס שמפניה, אך שפתיה מתרחבות מעט בחלק העליון והיא אינה ישרה לכל אורכה, כמו ה-Flute.
מלבד השימוש בכוס מתאימה, המגביר מאוד את ההנאה מן היין, חשוב להקפיד שהכוס תהיה נוצצת מניקיון, נטולת ריחות וללא עקבות של שטיפה וניקוי.

יין לבן: רגלית ארוכה, נפח כוס קטן יותר.
יין אדום: רגלית קצרה יותר ונפח כוס גדול יותר.
שמפניה: כוס השמפניה המוכרת )רחבה ופתוחה) נולדה לפי האגדה בחצרה של מרי אנטואנט, שהרבו בה במשתאות ובהוללות. מקור צורתה, כך נהוג לספר, בבקשת המלך לואי לעצב כוס בצורת שדה השמאלי של אשתו. היום נהוג לשתות שמפניה בכוס גבוהה וארוכה, דמוית חליל, הנקראת .Flute כוס זו משמרת היטב את הבועות של השמפניה.
סניפטר: כוס דמוית בלון בגודל תפוז. פתח הגביע קטן והרגלית קצרה מאוד. שימשה לשתיית ברנדי וקוניאק. היום כבר אינה באופנה.

נוהגי מזיגה, הגשה ואחיזה של הכוס

תמיד מגישים יין מהקל אל הכבד ומהיבש אל המתוק.
כאשר מסובים ארבעה עד חמישה בני אדם פותחים בקבוק אחד ומציבים אותו בסמוך לבעל הבית. הוא ימזוג מן הבקבוק לגביעי הנוכחים. כאשר מדובר בקבוצה גדולה יותר של אורחים פותחים שני בקבוקים יחד, ואת הבקבוק השני מציבים בסמוך לבעלת הבית, אשר תמזוג לכוסות אלה הקרובים אליה ליד השולחן.
מוזגים יין בכמות של למעלה מחצי כוס ולמטה משלושת רבעי הכוס. הכמות: כחמישית מבקבוק יין רגיל. עושים זאת כדי להותיר די מקום בכוס לאוויר - המאפשר ליין לנשום ולהיפתח.
את הכוס אוחזים תמיד ברגלית ולא בגביע עצמו.
קיימת טכניקה חדשה, שלפיה אוחזים ברגלית, כאשר הזרת תומכת באחורי הרגלית, להנפה קלה יותר. אף פעם אין מניפים את הזרת למעלה תוך כדי שתייה.

טכניקת החזקת הכוס, הצלחת והמפית ביד שמאל במסיבת קוקטייל:

המפית בין הזרת לקמיצה
הצלחת בין האמה לאצבע המורה
הכוס על הצלחת ואוחזים אותה עם האצבע המורה והאגודל.

יין כמתנה

בניגוד למקובל לחשוב, אין זה מומלץ להביא יין כאשר מוזמנים לארוחת ערב. יש לזכור שהמארח כבר בחר יין שיתאים לארוחה.
אם המארח קיבל מאורחיו יין, עליו לפתוח אותו באותה ארוחה.
הנוהג מתיר להביא יין אך ורק תוך תיאום מוקדם עם המארח. אם יש צורך, יש לדאוג לקרר אותו לפני הארוחה.
אפשר להביא יין כמתנה ליום הולדת או לאירוע אחר שאינו ארוחה כאשר מדובר באדם שמעריך ואוהב יינות טובים, ואז כמובן להקפיד על יין טוב במיוחד.
אם הבאתם יין לארוחה אפשר להוסיף כמה מילים כמו "היין בשבילך ולא לשולחן", כדי שהמארח לא ירגיש חובה לפתוח את הבקבוק בניגוד למה שתוכנן.
נחמד להביא יין כמתנה ייצוגית מארץ המוצא.

עובדות וחוקים בשתיית יין

שמפניה או יין המוגשים כאפריטיף (מעורר תיאבון) לפני שניגשים לארוחה, מזרזים את חילוף החומרים ופותחים את התיאבון לקראת הסעודה.
בשעת הארוחה היין פועל דווקא כמדכא תיאבון, אך כבודו נשמר בזכות השפעתו המרוממת על מצב הרוח ועל שחרור הלשון ממחסום הביישנות הטבעית.
לעולם אין לגשת לשולחן האוכל עם כוס משקה ביד.
יין לבן נמזג לתוך הכוס הקטנה מבין שתי הכוסות הניצבות לימין הצלחת, ותפקידו על-פי רוב ללוות מנות קלות, עדינות או מעט חומציות. יין זה מוגש מצונן, כמרענן.
יין אדום נמזג אל הכוס הרחבה יותר ומלווה את מנות הבשר העיקריות ואת הגבינות.
אנו חיים בתקופה שהנוהגים בה מחמירים פחות, מתחשבים בפרט ומאפשרים לו להחליט מה לשתות עם איזו מנה. כלומר, רשמית אפילו, מותר לשתות את היין האדום או את היין הלבן לפי העדפה, אך אניני הטעם לא יוותרו על הנוהג הרשמי.
יין הוא נושא שיחה מצוין סביב השולחן. הפגנת בקיאות בכל הקשור בו, ובעיקר ביין המקומי של ארץ המארחים, תשדרג בקלות את הרושם שתותירו. לכן, לפני שאתם יוצאים למסע עסקים בחו"ל, הכינו שיעורי בית גם בנושא זה.
כדי למנוע חמרמורת (Hangover) בבוקר שלאחר שתייה כבדה, מומלץ לשתות הרבה מים בין כוס משקה אחת לרעותה ולבחור משקאות מאיכות טובה.

פורט – יין מחוזק

פורט הוא יין שהוסף לו אלכוהול, בדרך כלל על ידי ערבובו עם כוהל ניטרלי. היין המחוזק לרוב מתוק יותר ומכיל אחוז אלכוהול גבוה מזה של יין רגיל, (בין 23%-17% לעומת 15%-9% ביין רגיל). שתיית יינות מחוזקים מקובלת הן כאפריטיף והן כקינוח.

יין הפורט (או הפורטו) נקרא על שם מקום ייצורו – פורטו, עיר נמל בפורטוגל. תהליך ייצורו של יין מחוזק זהה בתחילתו לזה של יין רגיל, אלא שלא כביין רגיל, תהליך התסיסה נפסק על ידי הוספת תזקיק אלכוהול ליין. ריכוז האלכוהול הגבוה הורג את השמרים שביין ומונע את פירוק הסוכרים. כתוצאה מכך היין המחוזק מכיל אחוז סוכר גבוה המקנה לו את מתיקותו, ואחוז אלכוהול גבוה ביחס ליין.

שמות שונים ליינות המחוזקים בעולם:

שרי: מיוצר בספרד
פורט או פורטו: מיוצר בפורטוגל
ורמוט: מיוצר בעיקר באיטליה ובצרפת
מרסלה: מיוצר בסיציליה
מדירה: מיוצר באיי מדירה שבאוקיינוס האטלנטי
טוקאי: מיוצר בהונגריה
מלגה: מיוצר בספרד
אייסויין: מיוצר בגרמניה, באוסטריה או בקנדה

גראפה (Grappa)

סוג של ברנדי איטלקי במקור, המיוצר מגפת ענבים (קליפות וגרעינים שנותרו לאחר סחיטתם לצורך הכנת יין). זיקוק שאריות היין יוצר משקה חזק ועתיר אלכוהול ,(60%-40%)שטעמו משתנה לפי סוג הענבים ואיכותם. את הגראפה שותים כדיז'סטיף בסיום הארוחה, בכוסיות מקוררות דמויות צבעונים. מגישים אותה מצוננת או קפואה, נקייה כמות שהיא, ונותנים לה "לנשום" דקה או שתיים לפני הלגימה.

מתוך הספר IBLCode : שפת העסקים הבינלאומית

יין ו

תרבות היין כשפה בינלאומית