נוהגים לנהגים
תמי לנצוט ליבוביץ
כאילו שאין לנו די צרות, דילמות ואויבים מחוץ, אנו עדיין ממשיכים ושומעים מדי שבוע על מפגע קטלני וכל כך מיותר מבית. לפעמים נדמה, שזה אפילו הולך ומחמיר. לאחרונה כמעט ואין סופ"ש בו אנו לא שומעים על קורבנותיו ועל סיפורים כואבים של משפחות שהאסון הכה בהן. אני מדברת על מפגע תאונות הדרכים.
תרבות הנהיגה בישראל, כשמה כן היא – תרבות לכל דבר. אז נכון, יש חוקי תעבורה מוסכמים וברורים ויש מי שאמונים על לאכוף אותם ועדיין, נהיגה יומיומית בכבישים תגלה לצערנו - מקרים חוזרים ונשנים של אי מתן כבוד, של זלזול, חוסר התייחסות ואחריות לאדם ולסביבה ושל תחרות שאלוהים יודע מה מקורה.
נושא תאונות הדרכים לא מחיל ברגע שקיבלנו רישיון נהיגה,לא ברגע שעלינו לרכב על האופנים בעודנו ילדים, ולא ברגע שלמדנו לעבור את הכביש במעבר חצייה.אנו גדלים וסופגים את תרבות הכביש בעודנו תינוקות בעגלה ברחוב, במכונית ההורים חגורים למושב ה"בטיחות", אך רואים ושומעים ומרגישים וסופגים כל מילה והתנהגות על הכביש. אם לא נתייחס לרגע ספציפית לאירועי הדריסה הקשים והקיצוניים, או לבעיית הנהיגה בשיכורות (נושא כבד בפני עצמו), אזי תרחישים רבים של תאונות יומיומיות היו יכולים להימנע אילו רק נהגו הנוהגים ביישומם של כמה נוהגים תרבותיים. תאונה היא תאונה. החל מהשריטה הקלה בפגוש ועד המקרים הקשים יותר, בכולם מוטב היה שתמנע.
יש שאומרים שאנשים שנוהגים ברכב, מתנהגים בשונה לחלוטין, מדרך התנהלותם ללא "חליפת המתכת הממסכת" המכונה רכב. ההסבר לכך, על פי התיאוריה, הוא בעובדה שבכביש, אנשים מאבדים משהו מאוד מהותי בהתנהגות חברתית, וזה קשר העין האנושי. אם חושבים על זה, זה נשמע הסבר די הגיוני. הרי לא הייתם מעלים בדעתכם לנהל "תחרות" עם מי שצועד במקביל אליכם על המדרכה, לעקוף אותו בברוטאליות או "לחתוך" אותו ולפנות במהירות. בכביש לעומת זאת, זה קורה שוב ושוב.
הפתרון הוא פשוט. ברור ומובן מאליו שיש ליישם את כל חוקי הנהיגה הבסיסיים - לעצור באדום (ולא לנסות "לגנוב" רמזור), לתת זכות קדימה כאשר התמרור מורה על כך, לעצור במעבר חציה, לנסוע בהתאם למהירות המותרת, לעקוף רק היכן שמותר, וכיוב'. אבל זה גם הרבה מעבר לכך.
בכבישים יש לא אחת מקרים של קבלת החלטות שאין להם חוקים כתובים בחוק, אבל עלינו להתנהל בהם כאילו נפגשנו עם אדם זר ברחוב. בתכל'ס, זה טריוויאלי. נסו למשל לדמיין שמי שברכב מאחוריכם מחייך אליכם באדיבות ומבקש סליחה. וותרו לו - תנו לו לעקוף אתכם ופנו לו את הנתיב. זכרו שרוב הסיכויים שמי שברכב לפניכם, לא מעכב אתכם בכוונה. דין שניים עד ארבעה גלגלים כדין שתי רגליים. בכביש בדיוק כמו בחיי היום יום, יש להנהיג ולקיים קוד התנהגות לתקשורת בין אישית (ואל תשכחו שזו לא התנהגות בין רכבית! יש אדם מאחורי ההגה), יש להנהיג כללי נימוס בסיסיים.
הדרך הכי טובה לעשות זאת היא לא בחוקי התעבורה היבשים, אלא בחוקי הנימוס, בקוד שאנו נקבע לעצמנו. כך למשל נוכל לקבל החלטה בטרם צאתנו מהבית, שהיום נעשה שלושה מעשים טובים. לדוגמא: נאפשר למישהו להשתלב לפנינו בנתיב (מי יודע? אולי באמת הוא טעה בדרך, או שאולי הוא באמת מאוד ממהר?) ונעשה זאת בחיוך ובפרגון. אם מישהו פינה לנו את הדרך ואפשר לנו לעקוף - נשיב על מחווה זו בניד ראש ובהנפת יד לתודה. איכשהו, אני בטוחה שהחיוך יעלה בשני הרכבים. נעשה זאת מספר פעמים, וכך, בסוף היום נסכם את מעשינו. בואו ננסה ליישם זאת במשך כחודש, ולצורך כך נהיה השוטרים של עצמנו. הלוואי ויכולנו ליישם את ניסוי הנימוס הזה בכל הארץ. התזה שלי היא שזה יצמצם במשהו את התאונות הכול כך מיותרות.
הכביש הוא לא זירת קרבות, כאלו, יש לצערנו מספיק. הכביש הוא בסך הכול, מסלול תעבורה, או בזווית נוספת - הוא עוד מקום לאינטראקציות, אינטראקציות שבכוחנו להפוך אותן לנוחות וחיוביות. אסור שנשכח שכלי רכב, הוא כלי תעבורה נוח, ויחד עם זאת הוא עלול להתגלות ככלי מאוד מאוד מסוכן, משל הלכנו עם כלי נשק ברחוב. נו, אז מה אתם אומרים? נתחיל את הניסוי מהיום?
סעו באדיבות...
© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ