נימוסים בעידן הקורונה

מגפת הקורונה: כ'שנגיף קטן' מביא שינוי גדול

בחזרה לבסיס התקשורת האנושית, בחזרה לנימוס

מאת: תמי לנצוט ליבוביץ

נגיף הקורונה שנחת בישראל כנראה לא הגיע לבדו,. מי יכל בכלל לנחש שיביא איתו מהמזרח כל כך הרבה שינויים? מספר בינלאומי חסר תקדים של נדבקים, חולים ומתים, סגרים נרחבים במדינות הנגועות, דעיכת כלכלות העולם, פאניקה ובעבוע חברתי, הפגנות נגד הממשל והיד עוד נטויה.אבל יש דבר אחד טוב שהנגיף כנראה החזיר לחיינו ועלינו לשמוח על כך: הנימוסים.

אולי תתפלאו לשמוע, אם בירכתם "לבריאות" אדם זר שהתעטש, אין הדבר אומר שאתם מנומסים כלל וכלל. על פי הנימוס והנוהג - על האדם שהתעטש, לעשות זאת לתוך הזרוע/השרוול, ולומר 'סליחה'. על הסובבים אותו ממש להתעלם. מפליא?. תנסו לחשוב מה עובר בראשו של אדם שהאדם שעומד לצידו מטעטש, אמנם הוא שם את ידו על פיו,אך, "האם הוא מצונן/ חולה,מקווה שלא אדבק" ובמה נוגעת כף היד לאחר מכן? אקט זה הוא בסיס הנימוס היום יומי, שבסיסו הוא התחשבות וכבוד לאחר, ובטח לא נולד בתקופת וירוס הקורונה..

אז מהם נימוסים, בעצם?

נימוסים ונוהגים (הליכות) הם קוד/שפת התנהגות אנושית ואוניברסלית, המבוססים על ההבנה שאדם לא נולד לחיות לבדו, אלא נולד לחיות יחד עם בני אדם נוספים. על כן, עליו לנהוג בכבוד הדדי, התחשבות, סובלנות, איפוק, אדיבות ויושר כלפי הסובבים אותו.

הנימוס לא משתנה לעולם. עצם מהותו מבוסס על היגיון ושכל ישר, במטרה להנחות את בני האדם החיים על כדור הארץ ללמוד לחיות ביחד בבריאות ובכבוד הדדי.

לעומת הנימוסים, ישנם גם הנוהגים (יש האומרים 'הליכות') - סט נורמות התנהגות תלויות מקום וזמן, המשתנות מתרבות אחת לאחרת לאורך ההיסטוריה.

(למשל: בישראל נוהגים ללבוש לבן באירועים חגיגיים כמו שבת, חג או חתונה כיוון שהוא מסמל טוהר, ניקיון ושלווה, בעוד שבסין ובמדינות נוספות במזרח הצבע הלבן מסמל מוות, אבל ומזל רע, והוא נלבש באופן מסורתי בלוויות.

קורונה? יש. נימוסים? לא בטוח.

עוד מתקופת הרנסנס במאה ה-14, נתפס האינדיבידואל, הפרט, כדבר המשמעותי והחשוב ביותר. כבר למעלה מ-700 שנים שבני אדם תופסים עצמם כבעלי ערך ומחליטים מה נכון ומה לא עבורם, ונדמה שעידן האינטרנט והגלובליזציה רק הקצינו התנהגויות מהסוג הזה. יותר ויותר אנשים חיים ופועלים למען האינטרסים האישיים שלהם, לעתים קרובות על חשבון אחרים. ניתן לראות זאת החל מדחיפה גסה בתור לאוטובוס, דרך נהגים שחותכים פקק דרך נסיעה בשוליים (כנראה כי הזמן שלהם יותר חשוב משלנו), ועד לקבלת טובות הנאה ושוחד בקרב בעלי שליטה ואליטות בחברה.

עושה רושם שהכבוד ההדדי, האדיבות והסובלנות מצויים כיום בדעיכה מתמדת בצל קידוש האינדיבידואל, בעוד שהתנהגויות לא מוסריות, אגואיסטיות וגסות רוח מרימות את ראשן בבטחה ע"י יותר ויותר בני אדם.

אהיה כנה איתכם; משבר חברתי שכזה לא הולך להירפא בעזרת נימוסים ונוהגים, אך הם בהחלט מקלים על הסימפטומים ומהווים צעד גדול לכיוון שינוי לטובה, בתקווה שיישארו כאן לאורך זמן, יטבעו בתרבות ואולי אף יועברו לדורות הבאים.

כל ההמלצות וההנחיות החדשות להתמודדות עם נגיף הקורונה אולי נקראות היום "תקנות לשעת חירום", אך מהותן האמיתית היא למעשה החזרת הנימוסים הבסיסיים לחיינו. מאחורי כל 'תקנה לשעת חירום' עומדים כללי נימוס בסיסיים שאולי כבר שכחנו. איך הם מתבטאים ביום-יום?

הנה כמה כללים שעל כולנו לאמץ בחזרה לשגרה, בכל מקום ובכל שעה:

1. מניעת הדבקה (ערבות הדדית והתחשבות): מדידת חום לפני יציאה לשטח ציבורי, הצטיידות במסכה, כפפות ואלכוג'ל.

2. במקרה של שיעול קל או התעטשות, זכרו והשתדלו תמיד לכוון למרפק (+ להוסיף בשקט את המילה 'סליחה' ולא לחכות ל'לבריאות', זוכרים?:) .

3. ריחוק חברתי (שמירה על המרחב האישי): חבל שהיינו צריכים נגיף קטלני כדי להיזכר שלכל בן אדם יש מרחב אישי, בועת פרטיות, בדרך כלל באורך 2 מטרים. תופעה זו טבועה בנו ובכל היצורים החיים בטבע, ולא סתם בני אדם, כלבים וטיגריסים כאחד הופכים עצבניים ותוקפניים ברגע שמפרים מרחק זה ללא הסכמה.

4. תקשורת מרחוק (חיוך): פיליס דילר, קומיקאית אמריקאית, אמרה פעם: "חיוך הוא קו עקום שמיישר את הכל". חיוך מהווה את בסיס התקשורת האנושית החל מגיל ינקות, אך בתקופה זו החיוך היפה של כולנו מכוסה במסיכה. זו הזדמנות מצוינת להתחיל להתאמן לחייך עם העיניים, כמו שחיוך אמיתי מהלב נראה.

5. שלום וגם להתראות: מחוות פגישה וחיבה כמו לחיצות ידיים, טפיחות שכם, חיבוקים ונשיקות מפנות היום את מקומן להשקת מרפקים, רגליים או לתנועת ה'נמסטה' - מחוות נעימות יותר ששומרות על מרחב אישי ומכבדות את כל בני האדם שמקפידים על מרחבם הפרטי עוד לפני הופעת הקורונה.

6. ברכות ויחס אישי: פינו אולי מכוסה במסכה, אך מילותינו לא. אין תחליף לברכת 'בוקר טוב' או 'ערב טוב', מלווים במבט מחויך. כל בני האדם כמהים ליחס ואף אחד לא אוהב להרגיש שקוף.

7. ימין, שמאל, ימין: כדי למנוע אי נעימויות בחדרי מדרגות או במדרגות נעות, הקפידו לעמוד או לנוע תמיד בצד ימין, גם כשיורדים וגם כשעולים. לא באמצע ולא אחד ליד השני, כדי לאפשר לעוקפים משמאל לעבור וגם לשמור על מרחב אישי נורמלי.

8. בעת הליכה ברחוב, בפעילות ספורטיבית וג'וגינג, אותו הכלל: תמיד בצד ימין. כך נאפשר לאדם שמאחורינו לעבור בקלות ולאדם שמולנו לשמור על מרחק נכון.

9. מי שעולה חייב לרדת: גם במעלית נחכה תמיד בצד ימין. הקפידו לתת ליוצאים לצאת ורק לאחר מכן להיכנס (יותר מקום בשבילכם). נסו לא להדחק ולשמור על מרחב אישי ככל הניתן. המתנה של כמה דקות למעלית הריקה הבאה תעשה רק טוב.

10. תור הזהב: אחת התופעות המרתקות ביותר בתרבות הישראלית היא העמידה בתור. בעוד ששאר העולם עומד בטור ארוך ומסודר, בישראל, משום מה, עומדים בצורת פירמידה. אחד מקבל שירות, ומאחוריו עשרות אנשים מתווכחים מי צודק ומי היה כאן קודם. כולי תקווה שהדרישה לשמירה על מרחב אישי מכובד ומכבד בסופרים, בבנק, בתחבורה הציבורית ובכל מקום תביא לשינוי ולכבוד במבנה התור הישראלי.

11. שולחן אבירים: סביב השולחן, לכל אחד ערכת הסכו"ם שלו. לא מכניסים לפה את כף ההגשה של הסלט המשותף ולא טועמים את התבשיל המרכזי עם המזלג האישי. הקפידו להגיש צלחת מרכזית רק עם כף מרכזית. מלבד העובדה שמדובר בסכנת הידבקות ממשית, מדובר גם בכלל נימוס בסיסי. מומלץ להימנע גם מדאבל-דיפינג (טבילה חוזרת של מאכל שכבר נגסנו בו) בדיוק מאותה הסיבה. אגב, זהו זמן מצוין ללמד ילדים בארוחות המשותפות נימוסי ונוהגי שולחן.

12. עובדים על זה: בבואנו למשרד או למקום העבודה, עלינו כמובן להקפיד על הכללים למעלה, אך יש לשים לב גם לפרטים יותר קטנים וטריוויאליים, כמו העובדה שאמנם מיילים הם בסיס התקשורת, אך חוץ מהם מתקיים גם מעבר של דפים ומסמכים בין עובדים. השתדלו למעט כמה שיותר במגע בהם, לא להעביר דף בעזרת ליקוק האצבע ולזכור שייתכן ואדם אחר עשה זאת לפני כמה דקות. כנ"ל עם עותק העיתון בחלל המשותף או בפינת הקפה.

מה משותף לנזיר בודהיסטי ולהייטקיסטית מהרצליה?

מה יקרה אם נשלח כל אחד מהם לאי בודד? כיצד יתנהגו? איך יתפקדו? ומה יקרה אם נשלח את שניהם יחד?

מצד אחד, בתוך תוכנו אנחנו מניחים שיסתדרו בטבעיות יחסית, אך בו זמנית עלינו לשאול את עצמנו כיצד זה הגיוני, איך שני קצוות כל כך רחוקים מסכימים ומוצאים חיבורים כל כך בסיסיים, על אף שגדלו בצורות שונות לחלוטין?

הסיבה היא פשוטה וקשורה לנסיבות התהוותה של האנושות. כדי לשרוד ולהתקיים חיפש האדם מאז ומתמיד אחר מסגרת השתייכות. עם הזמן, פיתחו הפרטים שפה אנושית רחבה המורכבת ממערכת קבועה ומוסכמת של חוקים וקודים חברתיים ובעזרת העיקרון המודרני המכונה CIVILITY

'סיביליטי' הוא מושג שמדבר על ידע, מיומנות וכישורים להתנהלות ביחסים בין בני אדם. במילים אחרות, זוהי גישה שהופכת את האדם למנומס ואדיב מתוך כורח מוסרי פנימי, טבעי, ולא מתוך ציות עיוור לחוקים נוקשים.

מקור המושג 'סיביליטי' הוא במילה הלטינית Civitas, שפירושה "עיר". עקרון הסיביליטי שונה מנימוסים והליכות. זוהי גישה יותר עכשווית, אקטיבית ומהותית. לבחור בעקרונות הסיביליטי, פירושו לבחור בהתנהגות אחראית, עשירה ומתגמלת תוך התבססות על איפוק וכבוד הדדי כלפי בני אדם, מעצם היותם בני אדם.

סיביליטי מהווה שפה אנושית גדולה יותר שנכונה בכל מקום בעולם - גם בשבט נידח וגם במרכז עסקים אורבני.

להדביק אחרים תותר, אך השאלה במה?

חיוך ונתינה מדבקים יותר מכל מגיפה. כשאחרים צופים בנו נוהגים בדרך טובה, מעשינו פונים אל הטוב שבהם ומעודדים אותם לנהוג כמונו. אם כל אחד מאיתנו יאמץ לחיקו את מנהגי הסיביליטי (או כמו שחז"ל נהגו לומר "מה ששנוא עליך - אל תעשה לחבריך"), קרוב לוודאי שהזולת תגיב אלינו בדרך דומה. אט אט נראה איך אנשים סביבנו ייפתחו אלינו ויעדיפו את חברתנו, בין אם מדובר בחיינו האישיים, החברתיים או בעסקים.

לסיכום, בנימה אישית

לדבוק בכללים ולהדביק בדוגמא אישית

נראה שבני אדם רבים חושבים שבג'ונגל החברתי, התוקפני והתחרותי שבו אנו חיים - אם אני מנומס, אני נתפס כחלש ונדחק הצידה, ואם אני אדיב - אני פראייר. נימוסים, הליכות, וסיביליטי נחשבים מותרות, לוקסוס, שהחברה הישראלית כבר לא יכולה להרשות לעצמה. אני רוצה לחזק דווקא את ידיהם של המתנגדים לקביעות אלו. משחר ההיסטוריה אנו רואים כיצד הטוב גובר על הרע, והטובים באמת - לעולם לא נשארים מאחור.

התנהגות אדיבה, טוב לב, התחשבות ואהבת האדם הם חלק ענקי מהנוסחה המנצחת, פעם אחר פעם.

Back to manners, Back to basics

תמי