חלק ב: תדמית אישית - בעזרת השם

תדמית אישית
חלק ב': בעזרת השם

המפגש הראשון שבין שירי שלנו ותמי לנצוט ליבוביץ מניב שעור על חשיבות השם שלך ואיך להשתמש בו כראוי.

תתפלאו אבל המשרד של תמי לנצוט ליבוביץ לא נראה כמו חדר המנהלת מבית הספר היסודי. היא ספצית בין היתר בנימוסין והליכות, אבל זה לא הופך את המקום למשהו מפחיד שמזכיר סרט תקופתי על פנימיות ומנזרים מהמאה ה-19.

בחדר ההמתנה הטרנדי בו יושבת יאנה, המזכירה המקצוענית, יש כורסאות רכות ומעוצבות ועל השולחן מבחר מגזינים ואלבומים בהם כתבות וראיונות שנצברו עם השנים. הפגישות נערכות בחדר הישיבות הגדול. זה לא שהוא לא קצת מוזיאוני, מסודר, מרווח ומשדר — עמדי ישר ושפרי הופעה, אבל יש בו (בדיוק כמו בתמי עצמה) גם משהו חם, נוח, עכשווי ואופנתי, שרחוק מאוד מלהיות מנוכר או מיושן.

יש בו שולחן עץ ענק שבמרכזו אגרטל עם פרחים, מדפים שחוץ מספרות מקצועית יש עליהם גם כלי אוכל, כוסות יין ובכלל אינסטרומנטים המשמשים תרגול פרקטי, ויש בו מראה. וואחד מראה ענקית, שתופסת קיר שלם ומאפשרת לך לראות את עצמך ואת התנהלותך המקומית בשידור חי כמעט מכל פינה בחדר ולהבין לבד עד כמה הישיבה שלך, היציבה וההליכה לא בדיוק משדרות מה שאת רוצה שהיא תשדר לאחרים. במילים אחרות להבין לבד עד כמה את נראית פאתטית.

מרגישים משהו?

בטרם התחלנו במלאכת הליטוש והשדרוג, הציגה בפני תמי לנצוט ליבוביץ את המהות והבסיס לגישתה, שיטת T.L.L, היא הסיביליטי. למושג - Civility, שמקורו במילה "ציביליזציה" אין תרגום מדויק בשפה העברית, מה שאולי מסביר עלינו משהו. משמעותו מודרניזציה והתאמה לחיינו של נושא הנימוסים וההליכות. ייחודו הוא בכך שהוא לא רק אומר מה כן או לא לעשות בחיים החברתיים, אלא גם מסביר את ההיגיון, ה-למה. בצורה זו נהפוך לאדיבים ונעימים לסביבה לא מתוך חינוך נוקשה של צייתנות לכללים שאבד עליהם הכלח, אלא מתוך הבנה פנימית ומוסרית שלהם. מכירים "ואהבת לרעך כמוך"? אז זהו. הרעיון הוא גישה אופטימית, שמניחה שבכל אדם ואדם יש (גם) צדדים חיוביים והתנהלות חברתית נכונה תפנה לצד הזה של האנשים. את הצדדים האלה תתקשר ותשדר החוצה אתה בעצמך, ואותם תחפש אצל האחר. זה לא "מי נגד מי", איך לנצל, איך לתחמן ולא לצאת פרייר, אלא פשוט שיתוף פעולה, חברתיות והדדיות כי, הפתעה: זו הדרך הכי טובה להסתדר בחיים. נו, עכשיו לכו חפשו תרגום עברי למונח סיביליטי בלקסיקון הישראלי...

אה, ויש עוד קטע, שמקיף את כל תחומי חיינו, חברים משפחה וכן - גם ביזנס. משום מה יש לי הרגשה שיש אנשים שלא יאהבו את זה, אבל דעו לכם ש-90% מההחלטות שלנו בחיים מונעות על ידי רגש. גם בקבלת החלטות אותן תראו לכאורה כרציונליות צרופה כמו השקעות עסקיות פרופר, רק 10% מושפע מהכרה, חישוב ושליטה. עכשיו חזרו לתחילת הפיסקה ותבינו את משחק המילים - הייתה לי הרגשה שלא תאהבו את שאומר. קלטתם? עקרונית הנחתי או ידעתי את זה אבל בגדול זה הסתמך על תחושותיי. לפעמים אנחנו בטוחים שהשיקולים שלנו הם קרים אבל בסופו של דבר אי אפשר להתעלם מזה שאנחנו יצורים רגשיים. כן, כן, אפילו הגברים שביננו.

אם אני לא מספיק משכנעת, קחו בחשבון שזה מדעי לחלוטין ומתבסס על קביעה של פרופסור דניאל כהנמן זוכה פרס נובל לכלכלה. "דווקא בגלל שבעסקים זמן הוא כסף," הטיבה להסביר לי תמי "אנחנו ממהרים לקבל החלטות ובלי להיות מודעים לכך מסתמכים הרבה יותר על התחושות המידיות". כאן, בדיוק בנקודה זו, נכנסת חשיבותה של הרגישות החברתית.

בעזרת השם

בין אם קוראים לכם פנינה רוזנבלום, גיא פינס , או אפילו שירי שלנו, הצליל הערב ביותר לאוזניכם יהיה השם שלכם. זה תופס במיוחד כשהוא מצורף למחוות וברכות נוסח בוקר טוב, ערב טוב ותודה רבה (למי שלא מכיר או מבין את המילים האחרונות, הן דווקא כן מופיעות במילון אבן שושן).

אחת הדרכים לעשות רושם חיובי היא לשלב את שמו של האדם בשיחה. אני לא יודעת איך בדיוק נעשה המחקר אך הטענה היא כי שימוש בשמו של אדם, גורם לו להיות קשוב לך למשך שבע שניות(!). כאן הייתה לי הסתייגות. לא יכולתי שלא להיזכר בסיטואציות מעיקות בהם נדבקו אלי אנשי מכירות שרלטנים והזכירו את שמי עשרות פעמים במהלך שיחת השכנוע. זה בדרך כלל היה משהו כמו - "אז את מבינה שירי? כדאי לך שירי, תאמיני לי שירי, לי זה עולה יותר שירי. שירי. שירי. שירי" וזה בדרך כלל נגמר בזה שלאחר הקנייה הם היו ממלמלים משהו כמו - "יאללה ביי, שירה".

אבל לא לזה התכוונה תמי. ברור שאותם מוכרנים למדו על חשיבות השימוש בשם הלקוח אבל לא השכילו לעשות בו שימוש נכון. "בואי נתרגל את ברכת השלום. נניח שאנחנו עדיין לא מכירות זו את זו ואני ניגשת אלייך" היא פנתה אלי במבט מחוייך והציגה עצמה-
- "צהריים טובים, תמי לנצוט ליבוביץ." באופן הכי טבעי ומתבקש השבתי בחיוך השובה והמפורסם שלי ואמרתי: "אאלן!".

אבל תמי לא נראתה מי יודע מה מרוצה. "בואי ננסה זאת שוב" היא אמרה וחזרה על משפט הפתיחה האדיב.
- "היי, אֵהה...נעים מאוד, אני שירי...?". מבט חטוף במראה הגדולה גילה לי שהחיוך השובה שלי נראה עכשיו מעושה ודבילי.

אני מותג אני?
למרות שהודיתי כי ההכרות נעמה לי מאוד, מסתבר שעדיין טעיתי שתי טעויות בסיסיות. את הראשונה כבר היה עלי להבין לבד - צריכה הייתי לחזור על שמה של תמי לנצוט ליבוביץ ורק אז להציג את שמי. לחזרה זו יש למעשה אפקט כפול, אני גם חוזרת בפניה על שמה, מה שכאמור מסב תחושת נוחות וקשב, ואני בעצם גם מסייעת לעצמי לזכור אותו. כמה פעמים קרה לכם שהציגו בפניכם מישהו ולקח לכם שלוש שניות וחצי עד ששכחתם את השם שלו?

אמירת השם בקול תוכל למנוע מצב מביך שכזה. הטעות השנייה היא בכך שהצגתי עצמי בשם שירי. כל עוד אני לא ריטה, נינט, שֵר או רמבו, עלי להציג עצמי בשמי המלא, שהרי רק כך מוכר המותג שלי. האנשים אליהם מעוניינת אני להתוודע בהזדמנויות שכאלו, יכולים להיתקל בעוד כמה עשרות "שיריות" שמסתובבות חופשי שם בשוק, אבל "שירי שלנו", למיטב ידיעתי יש רק אחת (אותו כנ"ל אפילו לגבי שירי דובר). הבה ננסה זאת שוב כשהפעם אני היוזמת. חייכתי ואמרתי: "שירי דובר, צהריים טובים". חשבתי שהיא תחייך חזרה תאמר - שלום, שירי דובר אני תמי לנצוט ליבוביץ... אבל לא. היא רק חייכה חזרה בנימוס. מסתבר ששוב נפלתי.

כאשר אנו פונים אל מישהו, לוקח למנגנון השמיעה שלו כמה שברירי שנייה להתפקס ולהתכוונן. מוטב שיהיה זה על חשבון ברכת המבוא, תהה זו: שלום, בוקר טוב, ערב טוב וכיוב' מאשר על השם שלנו, המותג. אם פתחתי מיד בשמי, יש סיכוי שהאדם השני לא יקלוט אותו כראוי. הברכה מהווה איפה "חימום קנה" סימפטי להמשך האינטראקציה.

אחרי כמה תרגולים נוספים עמדתי במשימה:

- "צהריים טובים, תמי לנצוט ליבוביץ".
- " נעים לי מאוד תמי לנצוט ליבוביץ, אני שירי דובר".
ובא לציון גואל.

או קיי, אז הכרנו. עשינו את צעדנו הראשון בנבכי הנטוורקינג. ומה עכשיו? כאן מגיעה שעתה של ה"סמול טוק". אלא שגם פה קיימים לא מעט מוקשים. ולא — רק רגע. בבקשה אל תמהרו כל כך להושיט יד ללחיצה!