המדריך לנסיעה נעימה במרחב הכי קטן בבניין
תמי לנצוט ליבוביץ
מעלית היא אחד המרחבים הציבוריים הקטנים ביותר שאנחנו חולקים עם אנשים אחרים. לכמה שניות אנחנו נכנסים לחדר סגור עם שכנים, עמיתים, זרים, ילדים, כלבים, תיקים ולעיתים גם שיחת טלפון שלא ביקשנו להשתתף בה.
דווקא משום שהנסיעה קצרה והמרחב קטן, כל פעולה מורגשת יותר.
נימוס במעלית אינו טקס מסובך. הוא בעיקר היכולת להבין שאנחנו לא נמצאים בה לבד.
קודם יוצאים – אחר כך נכנסים
הכלל הראשון והחשוב ביותר: זכות הקדימה היא ליוצאים מהמעלית.
כשמחכים למעלית עומדים מעט לצד הדלת ולא מולה. נותנים לנוסעים לצאת ורק לאחר מכן נכנסים, לפי התור, בלי “להסתער” על המקום שהתפנה.
אין צורך להפוך את הכניסה לטקס של “אחרייך, אחריך” שמעכב את כולם. בעולם העכשווי הנימוס מתבסס פחות על מגדר ויותר על התחשבות, צורך והיגיון: אדם שמתקשה בניידות, הורה עם עגלה או מי שזקוק ליותר זמן ומרחב – מקבלים אותם ברגישות ובסבלנות.
נכנסתם? המשיכו פנימה
אחת הטעויות הנפוצות היא להיכנס למעלית ולהיעצר מיד בפתח.
אם יש אנשים מאחוריכם, המשיכו פנימה ואפשרו להם להיכנס. אם אתם יורדים בקומה הקרובה, אפשר לעמוד קרוב יותר לדלת – אבל בלי לחסום אותה.
וכשהמעלית מלאה? לא חייבים להידחס בכל מחיר. לפעמים המשפט המנומס ביותר הוא פשוט: “אקח את הבאה.”
להחזיק את הדלת – כן, אבל במידה
אם אדם נמצא ממש כמה צעדים מהמעלית, יפה להחזיק עבורו את הדלת באמצעות כפתור פתיחת הדלת.
אבל אם הוא עדיין בקצה המסדרון, אין צורך להחזיק מעלית שלמה ולהמתין.
ובעיקר: לא עוצרים דלת נסגרת באמצעות יד, רגל, תיק או מטרייה. משתמשים בכפתור המיועד לכך. הנחיות הבטיחות של חברות מעליות מדגישות שאין לנסות לעצור או לפתוח בכוח את הדלתות.
גם לתיק שלכם יש מרחב אישי
במעלית צפופה תיק גב גדול על הגב הופך כמעט לנוסע נוסף.
כדאי להוריד אותו מהגב ולהחזיק אותו לצדי הגוף או לפנים. כך גם מטריות, שקיות קניות, מזוודות וחבילות – שומרים אותן קרוב אלינו ולא בתוך המרחב של האדם שעומד לידנו.
קורקינט, אופניים, עגלת קניות או מטען גדול? אם קיימת מעלית שירות, היא לעיתים האפשרות הנוחה יותר. אם לא – הימנעו ככל האפשר משעות העומס וודאו שאינכם חוסמים את הכניסה והיציאה.
מי ליד הכפתורים?
מי שעומד סמוך ללוח הקומות יכול בהחלט לשאול בנעימות: “איזו קומה?”
אם אינכם ליד הלוח, בקשו: “אפשר בבקשה קומה שמונה?”
מה לא עושים? לא שולחים יד ארוכה בין הפנים והכתפיים של שלושה נוסעים בניסיון להגיע לכפתור בכוחות עצמנו.
ושימו לב: לחיצה חוזרת ונמרצת על הכפתור אינה גורמת למעלית להגיע מהר יותר. לפחות כאן, חוסר סבלנות עדיין לא ניצח את הטכנולוגיה.
שלום קטן – בהחלט. שיחה כפויה – לא
“בוקר טוב”, “שלום” או חיוך קטן מתאימים בהחלט, במיוחד בבניין מגורים או במקום עבודה.
אבל אין חובה לייצר שיחת חולין בכל נסיעה. יש אנשים שמעדיפים את כמה שניות השקט שלהם, וגם זו בחירה שיש לכבד.
מה שפחות מתאים הוא לבהות, לנעוץ מבטים, לבחון אדם במראה או לפתוח בחקירה רק משום שאין לו לאן לברוח עד הקומה השביעית.
הטלפון עלה איתנו למעלית – השיחה לא חייבת
אחד העדכונים החשובים ביותר לנימוסי המעלית הוא הטלפון הנייד.
שיחות ברמקול, שיחות וידאו, הקלטת הודעות קוליות או סרטון שמתנגן בקול רם הופכים את כל הנוסעים לקהל שבוי.
נכנסתם באמצע שיחה? אפשר לומר: “אני במעלית, אחזור אליך בעוד רגע”, ולהמשיך אחרי היציאה.
הודעות טקסט שקטות הן כמובן עניין אחר – כל עוד אנחנו מרימים מדי פעם את העיניים מהמסך, יודעים היכן אנחנו עומדים ולא חוסמים את הדרך.
סודות עסקיים לא עולים במעלית
מעליות בבנייני משרדים הן מקום מצוין לפגוש בדיוק את האדם שלא רצינו שישמע את המשפט הבא.
שמות של לקוחות, משא ומתן, ענייני עובדים, רכילות משרדית, מידע רפואי או שיחה על עסקה חסויה – ממשיכים אחרי שהדלת נפתחת.
מעלית היא מרחב ציבורי, גם אם נדמה לנו שאנחנו לבד.
המראה היא לא חדר הרחצה
מותר בהחלט להציץ, לסדר קווצת שיער או לבדוק שהעניבה במקום.
אבל איפור מלא, סירוק ממושך, שימוש בבושם, ניקוי שיניים או טקס טיפוח שלם – כדאי להשאיר למקום פרטי יותר.
המראה נועדה לכולנו. היא אינה סימן לכך שקיבלנו חדר הלבשה פרטי בין קומות 4 ל־9.
אוכל, ריחות ואשפה
מומלץ להימנע מאכילה במעלית, במיוחד ממזון בעל ריח חזק. עישון ואידוי כמובן אינם שייכים למרחב סגור ומשותף.
כשמורידים אשפה, השקית צריכה להיות סגורה היטב וללא נזילות. אם משהו נשפך או התלכלך – מנקים.
בניגוד להמלצות שהיו נפוצות בעבר, לא הייתי מרססת כיום מטהר אוויר או בושם במעלית. הריח שנעים לנו עלול להיות לא נעים ואף להפריע לאחרים. עדיף פשוט להשאיר את המעלית נקייה.
ילדים וחיות מחמד
ילדים קטנים נשארים קרובים למבוגר, ולא משחקים בדלתות או בכפתורים.
כלב נשאר קרוב לבעליו וברצועה קצרה. לא כולם אוהבים כלבים, ויש מי שפוחדים מהם. במעלית צפופה במיוחד, לעיתים הבחירה המתחשבת ביותר היא להמתין לנסיעה הבאה.
נגישות: מציעים – לא מניחים
כאשר נוסע או נוסעת עם מוגבלות נכנסים למעלית, מפנים מקום ומאפשרים מרחב תמרון.
רוצים לעזור? שואלים: “אפשר לעזור?” ואם התשובה חיובית – שואלים כיצד.
לא מזיזים כיסא גלגלים, הליכון או אמצעי ניידות ולא נוגעים בהם ללא רשות. הגישה המקובלת כיום היא שהאדם עצמו יודע בצורה הטובה ביותר איזו עזרה, אם בכלל, הוא צריך.
רוצים לצאת? אפשר לומר “סליחה”
אם הקומה שלכם הגיעה ומישהו עומד בדרך, אין צורך להידחק בדממה.
“סליחה, אני יוצאת כאן” פותר את הבעיה במהירות.
ומי שעומד ליד הדלת – זז הצידה או יוצא לרגע מהמעלית כדי לאפשר לאחר לצאת, ואז חוזר פנימה.
ומה אם המעלית נעצרת?
כאן הנימוס מפנה מקום לבטיחות.
אם המעלית נתקעת, משתמשים בלחצן האזעקה, בטלפון או במערכת התקשורת וממתינים לסיוע. אין לנסות לפתוח בכוח את הדלתות או לצאת באופן עצמאי.
ובזמן שריפה אין להשתמש במעלית. גם בזמן רעידת אדמה ולאחריה ההנחיה בישראל היא להימנע משימוש בה מחשש להילכדות.
בסופו של דבר – זו רק מעלית. אבל לא רק
נסיעה במעלית נמשכת לפעמים פחות מדקה.
ובכל זאת, בתוך הדקה הזו אפשר לראות כמעט את כל עקרונות הנימוס: סבלנות, מודעות, מרחב אישי, פרטיות, בטיחות והתחשבות.
לא צריך לדעת עשרות כללים.
צריך לזכור דבר אחד:
המעלית היא מרחב קטן ומשותף. ככל שיש בו פחות מקום – כך צריך להכניס אליו יותר התחשבות.
© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ
