שאל את תמי
קטלוג ספרים
כתבות וידאו
מאמרים חדשים / בלוג
כשכולם מדברים ואף אחד לא מקשיב: תרבות השיח בפאנלים הטלוויזיוניים
על אולפנים, אגו, מומחים בהזמנה - והאמנות האבודה של ההקשבה.
מאת: תמי לנצוט ליבוביץ | Master of Manners
יש רגעים שבהם הצופה בבית כבר לא באמת יודע אם הוא צופה בפאנל טלוויזיוני, בזירת התגוששות מילולית, או בתחרות בלתי רשמית של מי יצליח לקטוע את השיח ראשון, חזק יותר, ומהר יותר.
הרי הפורמט כבר מוכר לכולנו:
מנחה לחוץ מעט, שלושה עד שישה משתתפים, כותרת דרמטית, "מיד נעסוק ב", "מיד נחזור ל…”, “חשוב לי לשמוע גם את", ואז- בדיוק כשמישהו מתחיל לומר משפט שלם - כולם מתחילים לדבר יחד.
- האחד קוטע.
- השנייה מגיבה עוד לפני שהשאלה הסתיימה.
- השלישי בודק טלפון.
- הרביעי מחכה רק לרגע שבו יוכל לומר "אבל את מתעלמת מהעובדות”.
- והמנחה? הוא מנסה לנהל תנועה בצומת בלי רמזור.
כך, ערב אחרי ערב, בוקר אחרי בוקר, ולמען האמת גם צהרים, אחר צהרים ולילה- המסך מתמלא בעוד ועוד פאנלים, עוד ועוד שולחנות, עוד ועוד "משדרים מיוחדים", כאילו המדינה עצמה אינה יכולה לנשום בלי עוד אולפן פתוח ועוד פרשן בתור.
לא תמיד ברור מה דחוף יותר: המציאות עצמה, או הצורך למלא זמן שידור.
המומחה התורן: העיקר שיוכל להגיע עד שבע.
אחת התופעות המסקרנות של התקופה היא הגמישות המרשימה של המונח "מומחה". פעם מומחיות הייתה עניין של ניסיון ממשי, עדכניות, הכרות עמוקה עם תחום. היום, לעיתים די בכך שמישהו היה בעברו הרחוק מאוד "מישהו", באיזשהו תפקיד, באיזשהו גוף, בתחום קרוב או חצי קרוב- וכבר הוא בדרך לאולפן.
לא מפני שהוא בהכרח האדם המדויק ביותר לנושא, אלא מפני שהוא זמין, מוכר, יודע לדבר מהר, ולא נבהל מאור מצלמה. בקיצור: הוא יודע "להחזיק פאנל”.
הפאנל, כמובן, חייב להימשך.
כי השידור נמשך, היום ארוך, וכל הערוצים מצויים בתחרות מתמדת על הקשב, על הקצב ועל הנראות.
כמה מסכים פתוחים בו־זמנית בקונטרול, באולפן, מי יושב באיזה אולפן. חשוב מי כבר התראיין אצל המתחרים, ומי יאמר את המשפט הבא שייצר כותרת - כל אלה הופכים כמעט לחלק מן הפורמט עצמו.
וכך נוצר צורך בלתי פוסק בעוד כיסא, עוד חלון, עוד פרשן, עוד דעה ועוד תגובה, גם כשהעומס אינו מוסיף בהכרח עומק.
אין הקשבה, יש המתנה לתור להתפרצות...
אם פעם שיחה נחשבה לאמנות, הרי שבחלק מן הפאנלים של היום הפכה האמנות למשהו אחר לגמרי: איך להיראות מקשיב בזמן שאתה למעשה רק ממתין לרגע המתאים להיכנס לדבריו של האחר.
אפשר לראות זאת היטב:
מישהו מדבר, אך האחר כבר מסדר את הפרצוף לתגובה.
אחד מציג נתון, והשני בכלל מציץ בטלפון.
מישהי מנסה להשלים רעיון, אך שלושה קולות נשמעים ולא נותנים להשלים את המסר ובטח לא להקשיב.
אין כאן הקשבה.
יש לכל היותר הפסקות קצרות בין מונולוגים.
הטרגדיה הקטנה היא שלאט־לאט התרגלנו לזה. התרגלנו לכך שדיון נראה כמו קטטה מנומסת למחצה. התרגלנו לכך שצעקנות נחשבת לאסרטיביות. התרגלנו לכך שמי שאינו קוטע, פשוט לא יישמע.
תרבות השיח כראי של תרבות החברה
זו כבר אינה רק בעיה טלוויזיונית. זו בעיה תרבותית. כשהמסך מלמד. וכשהוא מלמד אותנו, שוב ושוב, שהדרך "לנצח" בשיחה היא לדבר מעל, חזק יותר, מהר יותר, הוא מייצא את הדפוס הזה גם אל מחוץ לאולפן.
- לרשתות החברתיות.
- לשולחן השבת.
- לישיבות עבודה.
- לפוליטיקה.
- ולשיחה הפשוטה בין אנשים.
הטלוויזיה אינה רק משקפת מציאות. היא גם מלמדת אותה.
וכאשר המסך חוזר שוב ושוב על אותם דפוסים — קטיעה, זלזול, ויכוח כוחני, חוסר סבלנות, לעג, דרמטיזציה — הציבור לומד מזה משהו. לא במודע תמיד, אבל בהחלט בהתנהגות.
וכך, במקום תרבות של דיון, אנו מקבלים תרבות של דריסה מילולית.
במקום החלפת רעיונות, החלפת מהלומות מילוליות .
גם לאולפן צריכים להיכנס הנימוסים:
גם לאולפן טלוויזיה צריכים להיות נימוסים. כן, נימוסים. לא במובן המיושן, המקושט או הטקסי של המילה, אלא במובן הבסיסי, התרבותי והאנושי. ואולי דווקא שם — יותר ממקומות אחרים.
הרי לא פעם שומעים גם באולפנים עצמם את המילה הזאת נזרקת לחלל החדר. מנחה שמנסה לעצור התפרצות ומבקש “רגע, "בנימוס”, משתתף שנפגע מקטיעה ואומר “אי אפשר לנהל שיח בנימוסים והליכות”, או הערה צינית למחצה של מישהו שטוען ש“כאן לא מנהלים דיון בבית ספר "לנימוסים”.
דווקא הרגעים האלה חושפים את הבעיה: כאילו נימוסים הם קישוט מיותר, כשבעצם הם בדיוק התנאי שמאפשר לשיחה להתקיים.
כי טלוויזיה שמכבדת את עצמה צריכה לכבד גם את המשתתפים, גם את הדיון, וגם — ואולי קודם כול — את הצופה בבית.
היא צריכה להבין שלא כל רעש הוא עניין, שלא כל קטיעה היא דרמה, ושלא כל מי שממלא זמן באמת מוסיף ערך.
גם לאולפן יש כללי יסוד פשוטים: לחכות לתורך. לא להביט בטלפון בזמן שאחר מדבר. לא להזמין אנשים רק כדי למלא דקות. לא להפוך כל מחלוקת להצגה. ולא לבלבל בין דרמה לבין איכות.
ומעל הכול, לזכור שיש צופה בבית.
אדם עייף, מוצף, מודאג, שמבקש אולי להבין את העולם קצת יותר טוב — לא להיאבק בעוד רעש
אלו כללי הנימוס שכל המגישים והפאנליסטים חייב לכבד:
1. לא קוטעים.
מי שמדבר — מסיים.
2. טלפון לא על השולחן. (מלבד עיתונאי שטח המקבלים דיווחים בזמן אמת)
נוכחות היא חלק מכבוד מקצועי.
3. לא כל דובר הוא מומחה.
פרסום אינו תחליף לעומק.
4. המנחה/המגיש מנהל, לא מצית.(אפשר הוציא סקופים גם בדרך אחרת)
עימות אינו יעד, אלא לכל היותר תוצאה.
5. קול רם אינו טיעון.
מי שצועק לא בהכרח צודק.
6. מדברים כדי להאיר, לא כדי להופיע.
יש הבדל.
7. משאירים מקום גם למי שאינו כוחני.
לפעמים דווקא האדם השקט אומר את הדבר החכם ביותר.
8. זוכרים שיש צופה בבית.
הוא לא צריך לסבול כדי להבין.
לסיום
אולי הגיע הזמן לומר את זה פשוט:
לא כל פאנל הוא דיון,
לא כל פרשן הוא מומחה,
ולא כל דקה של שידור חייבת להיאחז בעוד מילה.
כי כשכולם מדברים ואף אחד לא מקשיב - לא נוצרת טלוויזיה טובה,
לא נוצר שיח ציבורי טוב,
ובטח שלא נוצרת תרבות.
אולפן שמכבד שיחה, מכבד גם את הצופה.
בקיצור: אולפן שמכבד את זכות הדיבור, חייב לכבד גם את זכות ההקשבה.
©כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ