יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות איבה

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות איבה
תמי לנצוט ליבוביץ , 

אחת לשנה, בהפרש של שבוע, אנו - אזרחי ישראל מתבקשים למלא את חובנו הלאומי וחובתנו המוסרית ולזכור את כל הנופלים שנתנו חייהם למען מדינת ישראל והעם היהודי.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מחייבים אותנו להנציח את המתים ולשמר את זכרם. ימים אלה אינם ימים פרטיים, הם ימים ציבוריים בהם היגון והשכול הופכים לנחלת החברה הישראלית כולה.

כלל הרשויות והמוסדות הלאומיים מחויבים בטקסי זיכרון ממלכתיים, ומקומות הבילוי והבידור נסגרים אף הם. בימים שכאלה מתבקשים כל אזרחי המדינה לנהוג על פי כללי ההתנהגות המקובלים ולכבד את קדושת היום ואת זכר הנופלים.

במהלך ימי הזיכרון נשמעת בכל רחבי הארץ צפירה שבמהלכה נפסקת כל עבודה ותנועת הדרכים מושבתת. המדינה כולה עומדת בדומייה לזכרם של החללים והקורבנות ומרכינה ראשה לאות אבל.

בעת השתתפות בטקסי זיכרון מתבקשים כל משתתפי האירוע לכבות את הטלפונים הסלולריים על מנת שלא להפריע למהלכו הסדיר של הטקס. לא די בהנמכת טון הצלצול או בהגדרתו כצפצוף חלש או רטט. ראשית, קיים פיתוי גדול לענות לשיחה מאדם קרוב גם כשהצליל נמוך וכך ההפרעה לסובבים הופכת לבלתי נמנעת. כמו כן, עצם פעולתו של המכשיר עלולה לגרום לשיבושים במערכת ההגברה או בציוד האלקטרוני הרב בו משתמשים בטקסי זיכרון. מן הראוי לכבד את אופיו המיוחד של יום הזיכרון ולכבות לגמרי את הפלאפון במשך קיומו של הטקס. אם חיי אדם לא תלויים בכם – אין כל סיבה לנהוג בצורה אחרת.

אחת מהאירוניות של ימי הזיכרון נובעת מכך שהטקסים נערכים באווירה עצובה, אך בו בעת מהווים מקום מפגש חברתי לאנשים שלא הזדמן להם להיפגש זמן רב. מפגש חברתי מרגש מעין זה הוא חלק בלתי נפרד מהווי יום הזיכרון ומחזק את תחושת ה"ביחד" המאפיינת את היום כולו.

אין כל רע בפגישות מחודשות ותמיד נחמד להתעדכן במתרחש בחיי ידידים ותיקים, אך עלינו לזכור שיש זמן ומקום לכל דבר. בטרם החל הטקס או בסיומו – אין מניעה "לקשקש" על הא ועל דא. עם זאת, במהלך הטקס עלינו לכבד את המעמד בדומייה ולהתאפק עד סוף הטקס על מנת להמשיך את השיחה.

בניגוד לכללי ההתנהגות המקובלים באירועים ציבוריים, האדם הפרטי יכול לנהוג בביתו על פי תחושתו האישית. אף על פי כן, יש להקפיד שלא להשמיע ביום זה מוזיקה רועשת ולא להדליק את הטלוויזיה בקולי קולות. אין עוררין על חופש הפרט בביתו, אך הנימוס הבסיסי מחייב אותנו להתחשב בסביבה בה אנו חיים.

המציאות הביטחונית בחברה הישראלית הפכה רבים מאיתנו לחלק ממשפחת השכול. למרבה הצער, כמעט כל אדם בוגר בישראל מכיר משפחה שאיבדה את יקיריה בשואה, במערכות ישראל או בפיגועי הטרור. עובדה זו מחייבת אותנו לכבד את זכר הנופלים ולהנציח את זכרם. כיבוד נוהגי ימי הזיכרון והקפדה על התנהגות נאותה ומנומסת הם הבסיס לקיומה של חברה מאוחדת וחזקה.

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ