החפיפה הדרמטית בין יום הזיכרון ליום העצמאות

החפיפה הדרמטית בין יום הזיכרון ליום העצמאות.
מאת: תמי לנצוט ליבוביץ

יום הזיכרון מסתיים וברגע אחד, השקט מתחלף בצהלות, התוגה מתחלפת בצחוק. יום העצמאות של ישראל נפתח! אך באיזה מחיר ועל חשבון מי?
המעבר החד בין המועד הקשה לחג המשמח הוא נושא שמכאיב ומעורר אי-נוחות בקרב אזרחים רבים.
האם החפיפה הדרמטית בין יום הזיכרון ליום העצמאות מוגזמת? האם שינוי כל כך דרסטי יכול להיות טבעי? 

כל יום בשנה, ללא שום קשר לחג ומועד, קשה להתווכח עם האמירה שהמדינה שלנו היא מדינה רווית ניצחון ואובדן. 
אנחנו שייכים למדינה שנולדה ועודנה חיה על המיתוס של "משואה לתקומה", מדינה שמספר הגלעדים והאנדרטות בה עולה על מספר הפארקים הציבוריים, מדינה שלאורך ההיסטוריה רגילה למעברים קיצוניים בין עצב לחגיגה. עם זאת, היה חשוב היה לי להבין מאין הגיעה ההחלטה הזו, מי קבע שבין יום הזיכרון ליום העצמאות תהיה חפיפה מלאה?

חיפשתי במקורות ואלו המקורות שמצאתי:
מסתבר שוועדה ציבורית בשנת 1951 החליטה שהמעבר בין שכול לשמחה הוא המעבר שמספר את סיפור הקמתה הבלתי אפשרי של מדינת ישראל. אמירה נכונה במחציתה, אבל האם היא קביעה מספקת כדי לקבע את היום הזה כמו שהוא ולמנוע את הקדמת או שינוי המועד בו מצוין יום הזיכרון ?

במקור, בשנת 1953, נקבעו שלוש צפירות, הראשונה בערב יום הזיכרון הפותחת את ציון יום זה, צפירה שנייה ביום הזיכרון עצמו, וצפירה שלישית, צפירה המסיימת את יום זה, רגע קשה מנשוא, צפירה שסימלה את "ההבדלה" בין קודש לחול, בין היום הכואב לחגיגה העולצת. צפירה זו בוטלה בשל קולות של האזרחים שביטאו אי נוחות וביקורות שהופנו כלפי הצפירה כתופעה שמדגישה את המעבר החד. אם רק עצם הצפירה עורר ברבים כזו תרעומת, כיצד לא שונה המועד של יום הזיכרון עד היום בשל קולות רבים שנשמעים לאורך השנים?

רבים בישראל חווים תחושות קשות ומורכבות ביום הזיכרון, גם אם האובדן כלל לא נגע במעגלים הקרובים אליהם. על אחת כמה וכמה היא החוויה של אדם למשפחת השכול שספג אובדן של משפחה או חברים קרובים. נאמר לא מעט בעבר ש"יום הזיכרון אינו עבור משפחות החללים. עבורם כל יום הוא "יום הזיכרון" בגרסאות שונות של המסר. מכך נגזרת השאלה – האם משום שכל יום הוא בו זוכרות המשפחות את החללים יש מקום למעבר שרבים רואים בו זילות של זיכרון הנופלים?

החפיפה הנוצרת בין הימים יוצרת אבסורד בה באותם בקרים בהם פוקדות המשפחות את הקברים והטקסים לכבוד יום הזיכרון הם אותם בקרים בהם הבמות נבנות לקראת חגיגות בכל רחבי הארץ ואנשים מתכננים את הלוגיסטיקה, עושים חזרות לחגיגות העצמאות אליהם ייצאו בערב – כלומר הפוקוס של הזיכרון באותו יום מתמסמס פעמים רבות. שמחת יום העצמאות היא זכות שזכינו לה בארצנו רווית הקרבות ולכן נדמה שמבקשים ממשפחות הנופלים בקשה בלתי אפשרית: לחנוק את דמעות הגעגוע ולצאת לרחובות לשמוח שעות ספורות לאחר יום שמציף את כל מכאובי הלב הקיימים עבורם. במדינה שהשכול והכאב כל כך נוכחים בה, האם עדיין עלינו לספוג את המעבר הבלתי טבעי הזה? האם עלינו לחשוב גם על המשפחות שלעולם לא יוכלו לחגוג את יום העצמאות בלב שלם? האם המסר של "סיבה ותוצאה" שמשתמע מהחיבור הלא-טבעי, שבלעדי השכול לא יכולנו ליהנות מהחגיגה הוא לא מיושן? האם החשיבות של זיכרון הנופלים בצמוד לחגיגות העצמאות היא עליונה? האם ניתן למצוא דרך להקדים במעט את יום הזיכרון ולאפשר גם למשפחת השכול לטעום את הטעם של חגיגה ביום העצמאות?

כל כך הרבה שאלות שמעניקות בעיניי תשובה שאינה חד משמעית. לכן, אשמח לשמוע את דעתכם בנושא המורכב והכואב שמנקז לתוכו את אחד הנקודות הרגישות שלנו כמדינת ישראל.

©כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ