שאל את תמי
קטלוג ספרים
כתבות וידאו
מאמרים חדשים / בלוג
זיכרון, כאב, כבוד – ומשמעות מחודשת בצל הזמן הזה
מאת: תמי לנצוט ליבוביץ |Master of Manners
יותר משמונה עשורים חלפו מאז השואה, אותה טרגדיה אנושית שבה נרצחו שישה מיליון יהודים רק בשל היותם יהודים. אך גם כשחולף הזמן, הזיכרון אינו מתעמעם. להפך. הוא מקבל בכל דור צורה חדשה, שפה חדשה, ולעיתים גם כאב חדש. השואה איננה רק פרק בהיסטוריה היהודית; היא מבחן מוסרי, אנושי ואוניברסלי, ותזכורת מתמדת למה שעלול לקרות כאשר שנאה, דה־הומניזציה ואדישות משתלטות על החברה.
בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה איננו עוד יום בלוח השנה. זהו יום של עצירה. יום שבו המדינה כולה מתכנסת אל תוך שתיקה, זיכרון והתבוננות. הצפירה, הטקסים, העדויות, שמות הנספים, התמונות, השירים והדגלים בחצי התורן — כל אלה אינם רק סמלים. הם שפת זיכרון משותפת של עם שלם. יד ושם, המרכז העולמי להנצחת השואה, מקיים גם השנה את טקס הפתיחה הממלכתי בירושלים, לצד אירועי זיכרון רבים נוספים לציבור הרחב.
העולם כולו מציין גם הוא את זכר השואה. בשנת 2005 קיבלה עצרת האו״ם החלטה לקבוע את 27 בינואר כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה, וב־2006 צוין היום הזה לראשונה. התאריך נבחר משום שזהו יום שחרור אושוויץ בירקנאו, והוא הפך לסמל בינלאומי של זיכרון, חינוך ומאבק באנטישמיות. נושא ההנצחה של האו״ם לשנת 2026 הוא “Holocaust Remembrance for Dignity and Human Rights” — זיכרון השואה למען כבוד האדם וזכויות האדם.
אבל השנה הזאת בישראל איננה שנה רגילה.
מאז 7 באוקטובר, החברה הישראלית חיה בתוך מציאות של אובדן, חרדה, כאב לאומי, מאבק על חיים, היעדרות של יקירים, קהילות שנפגעו, ומשפחות רבות שנושאות אבל מתמשך. אין זה אותו דבר, ואין לערבב בין האירועים. השואה היא אירוע היסטורי ייחודי, חסר תקדים, בעל משמעות משלו. ובכל זאת, השנה, יום הזיכרון לשואה ולגבורה יפגוש ציבור ישראלי פצוע יותר, דרוך יותר, ורגיש יותר לשאלות של קיום, זהות, שייכות, זיכרון ועתיד.
לכן, נדמה כי השנה יום השואה יצוין בישראל לא רק מתוך חובה היסטורית, אלא גם מתוך צורך רגשי עמוק. רבים ישמעו השנה את עדויות הניצולים, את סיפורי הגטאות, את סיפורי האובדן והגבורה, מתוך לב פתוח עוד יותר. לא משום שההיסטוריה חוזרת על עצמה באותו אופן — אלא משום שעם שנפצע יודע להקשיב אחרת למילים כמו פחד, עקירה, אובדן, הישרדות ותקווה.
דווקא משום כך חשוב לדייק.
יש לכבד את ייחודו של יום השואה. לא להשתמש בו כהשוואה חפוזה לכל אסון עכשווי, ולא לטשטש את גבולות ההיסטוריה. הזיכרון דורש אחריות. הנימוס, במובנו העמוק, מתחיל כאן: ביכולת להבחין, לדייק, לא להפריז, ולא לגזול מטרגדיה אחת את ייחודה בשם כאב אחר. לצד זה, מותר ואף טבעי להודות בכך שהלב הישראלי מגיע השנה אל היום הזה טעון יותר, רגיש יותר, ולעיתים גם שבור יותר.
בישראל מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ״ז בניסן, שבוע לאחר פסח. על פי הנוהג הממלכתי, בערב היום נסגרים מקומות בילוי ובידור, ובבוקר מושמעת צפירת דומייה בת שתי דקות, שבמהלכה המדינה כולה עוצרת מלכת. ברחבי הארץ מתקיימים טקסים, בתי הספר עוסקים בזיכרון השואה, כלי התקשורת משנים את שידוריהם, והמרחב הציבורי מקבל אופי מאופק, כבד ומכבד יותר.
יש משהו נדיר מאוד ביום הזה: תחושת שותפות לאומית שאינה תלויה בדעה, גיל, סגנון חיים או השקפה. הצפירה עדיין מצליחה לעצור כבישים, שווקים, משרדים ובתים. היא מזכירה לנו שלמרות כל המחלוקות, יש רגעים שבהם העם כולו זוכר יחד. זהו אחד הרגעים המעטים שבהם השתיקה עצמה היא שפה ציבורית.
הערה קטנה למציאות שבה אנו חיים:
השנה, בצל המציאות הישראלית המורכבת, אולי נכון להזכיר גם זאת: כאשר תישמע הצפירה, נזכור שזו צפירת זיכרון בת שתי דקות — לא אזעקה ולא התרעה, אלא רגע לאומי של עצירה, כאב, כבוד וזיכרון. ואם תישמע אזעקת אמת, נדע להבחין ונפעל מיד לפי הנחיות פיקוד העורף, לשמירה על החיים.
©כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ