חוצפה ונימוסים

חוצפה ונימוסים

תמי לנצוט ליבוביץ

פעמים רבות אנו מוצאים עצמנו אומרים על אדם זה או אחר "איזו חוצפה", אך מעטות הפעמים שעצרנו לחשוב על משמעות המילה, מקורה וכיצד להשתמש בה, כלומר; מתי אדם אכן חוצפן? האם קיים קשר בין חוצפה ונימוס או האם מדובר בשני עולמות שונים, יש כאלה אשר יאמרו כי נימוס מתייחס להתנהגות וחוצפה הינו מושג בלבד שאינו בהכרח מתייחס להתנהגות אלא למצב עניינים, אווירה או אופי האם זה נכון?

לפני שנגדיר את המילה ונענה על שאלות אלו אנקדוטה קטנה: ב- 1992 יצאה פסיקה בבית המשפט העליון בארה"ב בה השתמשו במילה חוצפה. למה בדיוק התכוונו כאשר השתמשו במילה זו, וכיצד השפיע שימוש במילה זו על הז'רגון המשפטי בארה"ב וסגנונות התבטאות בכלל? מרסל סטרינברג במאמרו טוען כי ביטויים ביידיש הרבה יותר צבעוניים ומשעשעים מאשר ביטויים לטיניים אשר עד כה שימשו את רוב השופטים ואנשים אשר עבודתם מערבת רטוריקה בהם. סטיינברג טוען כי מושגים ביידיש מכילים יותר רגש אך לעומת הלטינית לרוב הם מכילים בתוכם קונוטציות מיניות וביולוגיות. השאלה שסיינברג שואל עקב השימוש הרב במילה חוצפה היא האם היידיש יתפוס את מקומו של הלטינית? ולעינינו האם חוצפה הינו ביטוי צבעו ני הבא לבטא כפי שציינו קודם לכן , מצב עיניים או אופי?

למילה חוצפה מספר משמעויות כאשר כל אחת תלויות מצב לפעמים יכול להיות שמתכוונים לאומץ לב ולתעוזה אך פעמים המילה יכולה להכיל בתוכה קונוטציות שליליות.

כשהיינו ילדים ופלטנו מילה לא יפה מיד שלחו אותנו המבוגרים לשטוף את הפה במים ובסבון או לפחות איימו על כך. לעומת זאת הילדים של היום אינם בוחלים בשום מילה גסה כדי להביע את דעתם.האם התנהגות זו אשר רובנו מכנים כיום, "חוצפה" נובעת  מחינוך קלוקל של הורים או של מערכת החינוך אשר אינה מעמידה בראש סדר העדיפויות את הערכים כגון דרך ארץ כבוד ונימוס אלא בראש הרשימה רוצים כי הילדים יצליחו בלימודים על מנת שיצליחו בחיים, מקצוע מוצלח ובכלל להסתדר.

אך האם ההורים בחו"ל אינם מייחלים את אותם דברים לילדיהם? אז למה כאשר נוסעים לחו"ל רואים את הילדים הבריטים או הצרפתים יושבים יפה ליד השולחן ואינם מתרוצצים בצעקות מסביב לשולחן, או למה אנו שומעים אותם מבקשים בנימוס שיעבירו את סללת הלחם או את קנקן המים ואצלנו אנו שומעים דרישות? האם התנהגות מנומסת זו היא עניין של מנטליות? אכן כן, גם כאן בארץ ניתן לראות הורים אשר הנימוס זורם בעורקם וכי כל גילוי של התנהגות לא מנומסת או "מתחצפת" הם מראים סימני זעזוע הם לא מחייכים ואינם צוחקים "כמה חמוד הוא...".

אך גם הורים אשר נימוס אינו ערך עליון וכי הם דוגלים ב"חופש הביטוי"  של ילדיהם (שניתן לומר שעד גיל מסוים הילד אינו מבחין בין התנהגות נאותה והתנהגות בלתי נאותה אלא מרוכז בצרכים המיידיים של עצמו ועל כן צריך הכוונה מצד הורה), יכולים ללמד דרך ארץ בסיסית אשר ימנע מרבים מאתנו להסתכל על הנוער ולומר: "חוצפנים".

אז כיצד מתמודדים עם התנהגות חוצפנית? כיצד מסבירים לילד בן שלוש (הגיל שמתחיל הילד להתפתח כך שהוא מבין את הסביבה שלו) שהתנהגותו אינה נאותה? יש אומרים כי גיל שלוש עוד מוקדם מדי להבנה וכדי שהילד ייקח אחריות על מעשיו,  וכי יש לחכות לגיל חמש- שש שהילד יוכל להשליך לגבי התנהגותו כיצד הוא משפיע על הסביבה. אך אחרים אומרים כי ניתן למנוע הנהגות חוצפנית על ידי כך שפשוט לא מעודדים אותה. לא צריך להחמיר מדי בסנקציות וזאת על מנת שהילד ילמד לא לפחד מהעונש אלא ילמד למה אסור להתנהג בצורה זו או אחרת (יש למנוע גם מרד בעקבות הרגשת שליטה). כמו כן יש למנוע לדבר בקרבת הילד באופן לא מנומס הרי שאנו הדוגמא ואנו צריכים להראות את הדרך להתנהגות נאותה, ולכן כאשר הוא אינו מתנהג כפי שצריך אין לצעוק עליו ולהעליב אותו הרי שזו גם חוצפה, ולמה לנו מותר?

ולהלן טיפ: כעסתם על התנהגות חוצפנית? רציתם ללמד את ילדיכם התנהגות מנומסת ונאותה?

קחו את ילדיכם לחדר נפרד, בקשו ממנו להירגע וכאשר נירגע יחזור ויסביר לכם למה כעסתם עליו כל כך. בדרך זו יפנים הילד כיצד מצפים ממנו להתנהג בחברה ולא ראה את הנזיפה כרודניות מטעם ההורה אשר באה והולכת לפי מצבי רוח.

©כל השזכוית שייכו לתמי לנצוט ליבוביץ בע"מ