טלפון: 03-6913545


לכל אדם יש שם ושם משפחה

לכל אדם יש שם ושם משפחה

לכל אדם יש שם

מאת תמי לנצוט ליבוביץ

"לכל איש יש שם", אומר השיר המפורסם. השם שלנו הוא אנחנו, ולכן אין מילה ערבה יותר לאוזנינו מאשר שמנו. לפני מאות שנים הצגת שמו של אדם הייתה כרוכה בטקס שלם. בזמננו הדבר הפך לפחות טקסי. אך למעשה, צורת הפנייה וקריאה בשמו של אדם מהווה כלי חברתי ואמצעי נהדר לקומוניקציה ראשונית בין בני האדם.

בכל מקום שבו אתם פוגשים אנשים לא מוכרים, בכל אמצעי תקשורת, פיזית או אלקטרונית, הציגו קודם כל את שמכם. התגובה האוטומטית תהיה הצגה נגדית של השם שלהם.

כשאתם מכירים אדם חדש, חזרו מייד על שמו. זה יעניק לכם נקודת זכות אוטומטית. כך תגלו אדיבות ותרכשו סימפטיה מיידית. השמעה של שם מעוררת ניצנים ראשונים של אינטימיות וידידות. כשמישהו פונה אלי בשמי הפרטי אני דרוכה יותר, קשובה, עם יחס חיובי יותר זאת, מבלי שהאדם שמולי עשה עבורי משהו. מומלץ לאמץ את המנהג.

מחקרים מצביעים על כך שאדם שקראו בשמו פתוח למשך שבע שניות למסרים נוספים מצידכם. כבר שברתם חלק מהקרח! ואם האדם השני יבקש מכם לקרוא לו בשמו הפרטי בלבד, הרי לכם מחווה קטנה של התקרבות.

אתה לא זוכר אותי?

כאשר אתם פוגשים מכר מן העבר שאינו זוכר את שמכם, הדבר הפשוט ביותר יהיה לומר בלי ליצור מבוכה: "שלום, אני עודד, מלימודי התואר הראשון למנהל עסקים". אל לכם להביכו ולהתגרות בו לחינם. אל תאמרו לו: "נחש מאיפה אני מוכר לך?!"

אם במקרה אתם אינכם זוכרים את שמו, תגובתו "שמי ירון גבעתי", תספק לכם מייד מידע ותענה על השאלה שאתם טרודים בה בזה הרגע: מי לעזאזל האדם שעומד מולי?

השם וצורת הפנייה אל אדם זה או אחר הם כלי חברתי רב השפעה. אחד הקלפים המנצחים של אנשים מצליחים הוא יכולתם לזכור שם של אדם אותו ראו בעבר. אין לכם דבר מחמיא מאדם שפגשתם לפני שנתיים הצץ שוב בחייכם, מתקרב אליכם בשמחה, מושיט ידו ללחיצה ואומר: "שלום לתמי לנצוט ליבוביץ. אני דוד כהן, נפגשנו במסיבה של נורית בן דור לפני שנתיים. מה שלומך?"

כך נזכרים

יותר קשה לעכל את הסיטואציה הבאה: אתם עומדים במסיבה עם כוסית יין ביד. שאר המשתתפים באירוע אינם מוכרים לכם. אתם עדיין בשלב טרום-ההיכרות וחשים מעט בודדים. לפתע, בזווית העין, אתם קולטים את ירון, זה שבשבוע שעבר ניהלתם איתו שיחה מרתקת על ניסויים קליניים במהלך מסיבה אצל יוסי וציפי גזית. אתם ניגשים אליו בשמחה. סוף סוף אתם מכירים מישהו במסיבה הזו! אבל כאשר אתם מתקרבים, אתם מבינים שנקלעתם לבעיה: ירון מקמט את פניו וניכר שאינו מזהה אתכם. עכשיו הוא מנסה להבין אם פגש אתכם בקורס קצינים או בטיול לדרום אמריקה. חבל. אך אין מה לעשות. הוא את שמכם לא זוכר, דבר שלא מחזק את התחושה החיובית שלכם באותה מסיבה.

לא במקרה שהצגת שמו של אדם באירוע חברתי נעשתה פעם בהכרזה טקסית. אמנם מסורבל למדי, אך לפחות מנע סיטואציות מביכות. מאז עבר טקס הצגת השם גלגולים רבים. ישנם אירועים שעדיין מכריזים בהם את שם המוזמנים ובאירועים חברתיים מסוימים נהוג לעשות סבב הצגת השם. זה מונע מבוכה, מעניק תחושה טובה למשתתפים ומעביר את התחושה: המארח לא שכח אותי ועכשיו גם שאר האנשים ידעו מי אני.

ובכן, השתדלו לזכור את שמות האנשים שעימם נפגשתם.

עם זאת, רבים מאיתנו אינם זוכרים שמות.טבעי ואנושי, אך בכל אופן  מה לעשות? אנחנו די שכחנים מטבענו. לכן, כלל ראשון, אל תנסו לשקר לעצמכם, ולא לאדם שעומד מולכם.

 אם האדם המתקרב אליכם אינו נראה לכם מוכר, צמצמו מרחק, הושיטו ידכם ללחיצה ואמרו את שמכם, למשל: "שלום, תמי , תמי לנצוט-ליבוביץ".

קרוב לוודאי שתגובתו האוטומטית תהיה: "יורם לוי, כן, אנחנו מכירים".

נחמד. עכשיו הוא חושב שאתם אדיבים ומנומסים והוא בטוח שאת השם שלו אי אפשר לשכוח.

אם הדבר לא מצליח על פי שיטה זו, נסו את שיטת בני הערובה: אם אתם מבחינים מרחוק באדם שאינכם זוכרים, גשו אליו עם אדם נוסף שאתם כן זוכרים את שמו. צרו קשר עין ואמרו: "שלום, תכיר בבקשה, זו נעה כהן".

הוא בוודאי יגיב: "נעים מאוד, אני עודד גולן". כך צדתם שתי ציפורים במכה אחת. עשיתם היכרות בין שניהם והזכרתם לעצמכם את שמו של עודד גולן שנשכח מכם. עודד, אגב, בטוח שזכרתם את שמו.

שיטה מס' 3, היא שיטת "אני אשם": אתם מזהים את האדם שאת שמו שכחתם, ניגשים אליו, מחייכים חיוך נעים ואומרים בחביבות: "הזיכרון האיום שלי שוב בגד בי, מרגיש/ה ממש לא בנוח, לא מצליח/ה להזכר, את/ה מוכן לעזור לי בזה?"

אל תדאגו, אין אחד שלא יעזור. 

בקיצור ולעניין

 

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ